דווקא היום, מכל ימי השואה, בוער בי משהו מעבר לעצב ולזיכרון. מעבר למגירת הסיפורים שאני בדרך כלל סוגרת בתוך הראש, ורק ביום הזה קצת מאווררת, את כל סיפורי השואה ומחקרי השואה שקראתי ושמעתי כל חיי, כי פשוט כמה שואה בנאדם שפוי יכול לצרוך...?
אבל היום, אני כועסת. כועסת על העולם וכועסת על הממשלה וכועסת על עצמי ועל כולם. איך? איך אנחנו יכולים לתת לאלה ששרדו בקושי לגווע בקור וברעב בסוף ימיהם? אני לא יכולה לראות את זה, לא מסוגלת לחשוב על אדם קשיש ששרד את הזוועות האלה, מחמם לעצמו גזר על הגז בשביל ארוחה חמה. לבד. בזמן שכל שרי הממשלה שלנו, גם המיותרים שבהם, נהנים ממשכורות מופרכות ומהטבות מיותרות, שהיו יכולות לספק את כל צרכיהם של האנשים הצנועים האלה! אבל לא, במקום השרים שלנו נוסעים ברכבים מפוארים עם נהגים, נוסעים לחו"ל, קונים מותרות על חשבוננו, ואותם ניצולים יקרים שאנחנו צריכים ליפול לרגליהם כי רק בזכותם אנחנו פה, נתקלים בחומת הבירוקרטיה ובאטימות. כל כך הרבה אטימות... מה קרה לנו שהפכנו להיות כאלה אטומים?
ואני כועסת על העולם. כועסת על זה שאנחנו לא פחות אדישים לסבלם של אחרים. הטבח שמתחולל בסוריה, על ידי ממשל מסודר, הוא משהו שלא נוכל לומר עליו בעוד כמה שנים "לא ידענו". ידענו, אנחנו יודעים. ואנחנו לא עושים כלום. לא שאני יודעת מה אפשר לעשות, אבל משהו, צריך. ואני כועסת על הטבח שכולם אדישים אליו, הטבח שמחולל בבתי המטבחיים, בעלי החיים שמנוצלים, כואבים, נשחטים, רק כי לנו יותר נוח לא להסתכל, ולא לדעת מאיפה מגיע מה שמונח לנו על הצלחת. ואל תתחילו להטיף לי עכשיו, על ההבדל בין בעלי חיים ובני אדם. אני יודעת אותו מזמן. לבעלי חיים יש חמלה, שאצלנו הלכה לאיבוד בין הפייסבוק והאייפון.
אני מצטערת שככה זה יצא, אבל אני לא מסוגלת להשאיר את זה בפנים. כולם ביום הזה מורידים ראש, אומרים שהם זוכרים, אבל מה שווה הזיכרון אם אלה שעדיין פה צריכים לחיות בכאלה תת תנאים ובכזו השפלה ובכל כך הרבה כאב?
