יום הכיפורים שלי
יום הכיפורים שלי למורה דליה, יאיר צדוק, ג` שלוש, עבודת הגשה על `יום הכיפורים שלי` השנה של 2000 ביום כיפור אני לא צמתי. אבא אמר שאני עדיין קטן, ועוד שנתיים, אחרי הבר-מצווה, אז אחר כך אני יצטרך לצום כי הגיעה השעה ואני כבר יהיה ילד גדול. אבא לא יודע, אבל ניסיתי לצום איזה שעתיים, אבל אחר כך ניהיה לי כאב בראש, וגם היה קשה לי עם הקורקינט של דודו, הוא כל הזמן נותן לי את הקורקינט שלו כי נמאס לי מהבי.אמ.אקס טורבו שלי, ואנחנו עושים החלפות, אז בסוף כבר לא הייתי יכול ולקחתי את הסנדביץ` פסטרמה שאמא הכינה לי. אמא הכינה המון סנדביצ`ים אם אני יהיה רעב כי היא דואגת לי. כי היא אמא שלי. אבא אמר שאני חייב לבוא לארוחה הזו שהגדולים אוכלים אחרי הצום `כי זה אירוע משפחתי ואתה צריך להיות שם. אתה חלק מהמשפחה הזאת` אבל אני לא אוהב את האירועים של המשפחה שלי כי המשפחה שלי כל הזמן צועקת ואני לא אוהב שצועקים. כל פעם שכל המשפחה שלי נפגשת, לא משנה מתי, תמיד, אבל תמיד, תמיד יש בלגנים, וצעקות, אמא תמיד אומרת לאבא שהוא מגזים מדי, ודודה ריבקה מתחילה לבכות, וכל הבני דודים שלי עוזבים את השולחן ואחר כך `אני חייבת אקמול בגלל הבית הזה` אמא אומרת ושולחת אותי לרותי השכנה בשביל להביא לה משהו נגד הבית הזה. עד היום לא הבנתי מה הבית הזה עשה לאמא. בגלל זה אני שונא את אירועים של המשפחה שלי. תמיד הם עושים רעש. `אם לברק הזה` אבא אמר ונתן מכה על השולחן, אבל לא מכה גדולה, מכה קטנה כזו, לא כמו בסרטים המורה דליה, אבא אמר לי לכתוב שזה לא כמו בסרטים `ושחס וחלילה המפגרת לא תבין שאני אבא אלים`, ככה אבא אמר לי, אז תדעי, זו לא הייתה מכה כמו בסרטים, סתם מכה קטנה, והיין נשפך אבל אמא אמרה שנמאס לה לנקות אחריו ושאם הוא רוצה שהוא יילך לשים על זה משהו `ואל תסתכל עלי`. `אם לברק הזה` אבא אמר, וכאן אני לא יכול לכתוב מה אבא אמר למה אבא אמר מילה שאבא אומר שלי אסור להגיד, `אתה קטן` הוא כל הזמן אומר לי, `אסור לך`. ניסיתי כמה פעמים להגיד לאבא שגם לו אסור, שזו מילה פויה, ואסור, ממש אסור, אבל אבא אמר שלמבוגרים מותר לעשות מה שלאנשים לא מבוגרים אסור, `ואל תגיד לאבא שלך מה לעשות. מי האבא ומי הילד כאן?` ואמרתי לו שבדוסון קריק כל הזמן דוסון אומר לאבא שלו מיטצ`, המורה דליה, מיטצ` זה ממיטצ`ל אצל האמריקאים, תראי אני גם יודע אנגלית, אז אמרתי לאבא שדוסון כל הזמן אומר לאבא שלו מה לעשות, אבל אבא אמר שאסור לסמוך על אף ילד בלונדיני שנראה כמו בן 30 ושאבא שלו לא עושה כלום כל היום ו`איך לעזאזל יש לאבא שלו כזה גוף אם הוא כזה בטלן?!`. `אם לברק הזה` אבא אמר לכל האנשים בבית `היו מילה-שאסור-לי-להגיד רבע ממה שיש לי, תאמינו לי, באותה השניה שהם שומעים על החטיפה, מה אני יגיד לכם? גשם של יערות של נחילים של פצצות היו צריכים להפיל על בירות. אוטומטית, לא משנה מה, מטלפן לחיל האוויר, זה מה שאני הייתי עושה, `תתנו להם את כל מה שיש לכם` והורס להם תשתיות, בתי חולים, כבישים, טלביזיה, מוריד להם את בירות, מחזיר אותם לשנת אנטיוכוס` וישר אמא קפצה על אבא `תפסיק כבר עם השטויות שלך ואל תדבר ככה ליד הילדים` אמא תמיד אומרת לאבא לא לדבר ככה לידנו `ואתה בכלל לא רמטכ`ל. אפילו לסמל לא הגעת` ואז אבא ישר הסתכל בה כמו שאבא מסתכל על הג`וקים שעולים מהשכנה מירה, `את אל תגידי לי מי אני לא. תאמיני לי, יום אחד, איזה, תעזבי אותך יום אחד, חצי יום, 12 שעות, כן כן, 12 שעות תתני לאריק ולרפול לנהל את המדינה ה-אסור-לי-להגיד` סליחה המורה דליה, אבא שלי יש לו פה ג`ורה, ככה אמא אומרת, `והם מחסלים את הכל. בושה וחרפה. ובכלל, צה`ל של היום זה לא מה שהיה פעם. פעם, אצלנו, אצלנו זה היה אחרת` וכאן אמא עוד פעם נתנה לאבא את המבט של `היית בסך הכל טבח`, אני כבר מכיר את המבטים של אמא שלי, אז אבא שתק וסתם `תעבירו כבר את הלחם, שום דבר אי אפשר לבקש מכם?` והכל היה שקט. ואחר כך שוב היו צעקות. דודה ריבקה, היא האחות של אמא שלי המורה דליה, אז דודה ריבקה אמרה ש`הסיכוים לשלום עוד לא אפסו`, אבל מה שדודה רבקה לא יודעת זה ש`היא זונה בת זונה האחות הזו שלך` ככה שמעתי שלשום את אבא אומר לאמא כשאבא חזר הבייתה ושמע שהן מדברות אז, דודה ריבקה, הזונה בת זונה, סליחה דליה, אבל זה אבא אמר, אז דודה ריבקה הזונה בת זונה ישר אמרה לאבא ש`אסור לאבד תקווה, וגם הם בני אדם, ואני לא מרוצה מהמצב אבל התחליף הוא מלחמה איתם, ואם זו מלחמה איתם, שמעת את מובארק, זו מלחמה עם כל האיסלם. אפילו בארצות הברית יש כבר בלגן בין יהודים למוסלמים. אסור לאבד תקווה, לא בגלל שאנחנו אוהבים אותם, בגלל שאנחנו דואגים לעצמנו` ואבא אפילו לא טרח לענות לה כי `האחות הזונה בת
יום הכיפורים שלי למורה דליה, יאיר צדוק, ג` שלוש, עבודת הגשה על `יום הכיפורים שלי` השנה של 2000 ביום כיפור אני לא צמתי. אבא אמר שאני עדיין קטן, ועוד שנתיים, אחרי הבר-מצווה, אז אחר כך אני יצטרך לצום כי הגיעה השעה ואני כבר יהיה ילד גדול. אבא לא יודע, אבל ניסיתי לצום איזה שעתיים, אבל אחר כך ניהיה לי כאב בראש, וגם היה קשה לי עם הקורקינט של דודו, הוא כל הזמן נותן לי את הקורקינט שלו כי נמאס לי מהבי.אמ.אקס טורבו שלי, ואנחנו עושים החלפות, אז בסוף כבר לא הייתי יכול ולקחתי את הסנדביץ` פסטרמה שאמא הכינה לי. אמא הכינה המון סנדביצ`ים אם אני יהיה רעב כי היא דואגת לי. כי היא אמא שלי. אבא אמר שאני חייב לבוא לארוחה הזו שהגדולים אוכלים אחרי הצום `כי זה אירוע משפחתי ואתה צריך להיות שם. אתה חלק מהמשפחה הזאת` אבל אני לא אוהב את האירועים של המשפחה שלי כי המשפחה שלי כל הזמן צועקת ואני לא אוהב שצועקים. כל פעם שכל המשפחה שלי נפגשת, לא משנה מתי, תמיד, אבל תמיד, תמיד יש בלגנים, וצעקות, אמא תמיד אומרת לאבא שהוא מגזים מדי, ודודה ריבקה מתחילה לבכות, וכל הבני דודים שלי עוזבים את השולחן ואחר כך `אני חייבת אקמול בגלל הבית הזה` אמא אומרת ושולחת אותי לרותי השכנה בשביל להביא לה משהו נגד הבית הזה. עד היום לא הבנתי מה הבית הזה עשה לאמא. בגלל זה אני שונא את אירועים של המשפחה שלי. תמיד הם עושים רעש. `אם לברק הזה` אבא אמר ונתן מכה על השולחן, אבל לא מכה גדולה, מכה קטנה כזו, לא כמו בסרטים המורה דליה, אבא אמר לי לכתוב שזה לא כמו בסרטים `ושחס וחלילה המפגרת לא תבין שאני אבא אלים`, ככה אבא אמר לי, אז תדעי, זו לא הייתה מכה כמו בסרטים, סתם מכה קטנה, והיין נשפך אבל אמא אמרה שנמאס לה לנקות אחריו ושאם הוא רוצה שהוא יילך לשים על זה משהו `ואל תסתכל עלי`. `אם לברק הזה` אבא אמר, וכאן אני לא יכול לכתוב מה אבא אמר למה אבא אמר מילה שאבא אומר שלי אסור להגיד, `אתה קטן` הוא כל הזמן אומר לי, `אסור לך`. ניסיתי כמה פעמים להגיד לאבא שגם לו אסור, שזו מילה פויה, ואסור, ממש אסור, אבל אבא אמר שלמבוגרים מותר לעשות מה שלאנשים לא מבוגרים אסור, `ואל תגיד לאבא שלך מה לעשות. מי האבא ומי הילד כאן?` ואמרתי לו שבדוסון קריק כל הזמן דוסון אומר לאבא שלו מיטצ`, המורה דליה, מיטצ` זה ממיטצ`ל אצל האמריקאים, תראי אני גם יודע אנגלית, אז אמרתי לאבא שדוסון כל הזמן אומר לאבא שלו מה לעשות, אבל אבא אמר שאסור לסמוך על אף ילד בלונדיני שנראה כמו בן 30 ושאבא שלו לא עושה כלום כל היום ו`איך לעזאזל יש לאבא שלו כזה גוף אם הוא כזה בטלן?!`. `אם לברק הזה` אבא אמר לכל האנשים בבית `היו מילה-שאסור-לי-להגיד רבע ממה שיש לי, תאמינו לי, באותה השניה שהם שומעים על החטיפה, מה אני יגיד לכם? גשם של יערות של נחילים של פצצות היו צריכים להפיל על בירות. אוטומטית, לא משנה מה, מטלפן לחיל האוויר, זה מה שאני הייתי עושה, `תתנו להם את כל מה שיש לכם` והורס להם תשתיות, בתי חולים, כבישים, טלביזיה, מוריד להם את בירות, מחזיר אותם לשנת אנטיוכוס` וישר אמא קפצה על אבא `תפסיק כבר עם השטויות שלך ואל תדבר ככה ליד הילדים` אמא תמיד אומרת לאבא לא לדבר ככה לידנו `ואתה בכלל לא רמטכ`ל. אפילו לסמל לא הגעת` ואז אבא ישר הסתכל בה כמו שאבא מסתכל על הג`וקים שעולים מהשכנה מירה, `את אל תגידי לי מי אני לא. תאמיני לי, יום אחד, איזה, תעזבי אותך יום אחד, חצי יום, 12 שעות, כן כן, 12 שעות תתני לאריק ולרפול לנהל את המדינה ה-אסור-לי-להגיד` סליחה המורה דליה, אבא שלי יש לו פה ג`ורה, ככה אמא אומרת, `והם מחסלים את הכל. בושה וחרפה. ובכלל, צה`ל של היום זה לא מה שהיה פעם. פעם, אצלנו, אצלנו זה היה אחרת` וכאן אמא עוד פעם נתנה לאבא את המבט של `היית בסך הכל טבח`, אני כבר מכיר את המבטים של אמא שלי, אז אבא שתק וסתם `תעבירו כבר את הלחם, שום דבר אי אפשר לבקש מכם?` והכל היה שקט. ואחר כך שוב היו צעקות. דודה ריבקה, היא האחות של אמא שלי המורה דליה, אז דודה ריבקה אמרה ש`הסיכוים לשלום עוד לא אפסו`, אבל מה שדודה רבקה לא יודעת זה ש`היא זונה בת זונה האחות הזו שלך` ככה שמעתי שלשום את אבא אומר לאמא כשאבא חזר הבייתה ושמע שהן מדברות אז, דודה ריבקה, הזונה בת זונה, סליחה דליה, אבל זה אבא אמר, אז דודה ריבקה הזונה בת זונה ישר אמרה לאבא ש`אסור לאבד תקווה, וגם הם בני אדם, ואני לא מרוצה מהמצב אבל התחליף הוא מלחמה איתם, ואם זו מלחמה איתם, שמעת את מובארק, זו מלחמה עם כל האיסלם. אפילו בארצות הברית יש כבר בלגן בין יהודים למוסלמים. אסור לאבד תקווה, לא בגלל שאנחנו אוהבים אותם, בגלל שאנחנו דואגים לעצמנו` ואבא אפילו לא טרח לענות לה כי `האחות הזונה בת