Hadar design
New member
יום הנישואים שלנו....
אז הלכתי אליו היום בבוקר, לחגוג איתו את יום הנישואים הרביעי שלנו.
שם, ישנה ערימת אדמה ועליה עדיין זר פרחים שהתייבשו.
ישבתי לידו, על השלט "שמור" שמונח על המקום שקניתי לי לידו, מותר לי, זה שלי, ושמתי על ערימת האדמה שלו את כפות הרגליים שלי.
השמש קצת צרבה אותי, אז שמתי על הראש את הכובע שלו שקנינו בתאילנד לפניי שנה וחצי, הוא מת על הכובע הזה.
ושם.... שמענו שירים מהפלאפון שלי, שירים שהם פסקול חיינו המשותפים (15 וחצי שנה) מגיל 18 שלי, מגיל 23 שלו.
אנחנו אוהבים מוסיקה, לשמוע אותה ביחד, והוא איש של מוסיקה.... לימד אותי לאהוב דברים שלא אהבתי, לקשיב לצלילים ולהתרגש מהם.
שמתי לו את כל מה שמזכיר לנו אותנו, ושרתי איתו, ודמעתי.
עדיין אין מצבה, ביום שני תהיה "עליה לקבר", אני שונאת את המונח הזה, אני לא "עולה" לשם.... וזה שעברו 30 יום לא מסמל עבורי דבר, חוצמזה שזו מחוייבות שגם אותה צריך לעבור, בשבילי כל יום הוא תזכורת לזה שהוא לא כאן, אני הולכת לשם כל יום במהלך השבוע כדי "לחבק".
המעטפה שקיבלתי אתמול עוד מונחת על השולחן בסלון, לא עשיתי בה עדיין שימוש.
לא מטפלת בבירוקרטיות עדיין, ולא בא לי לשים בתעודת הזהות שלי את הספח הזה, שאין בו שמץ ממי שאנחנו.
"מזל" שהוא סיים את חייו בבית החולים.... הם טיפלו בעידכון משרד הפנים, כדי "להקל" עליי את התהליך, אז קיבלתי את הספח.
אהוב שלי, חסון שלי, האיש שלי היפה והנדיר חושב עכשיו שאני סתם.... מברברת.... מתעצבנת....
רוצה שאני אהיה כמו תמיד, שאעשה הכל "כרגיל".
ואני.... משתדלת בתוך הכאוס הגדול הזה, לראות אותו, להקשיב, לשמוע אותו לוחש לי שהכל בסדר.
אז הלכתי אליו היום בבוקר, לחגוג איתו את יום הנישואים הרביעי שלנו.
שם, ישנה ערימת אדמה ועליה עדיין זר פרחים שהתייבשו.
ישבתי לידו, על השלט "שמור" שמונח על המקום שקניתי לי לידו, מותר לי, זה שלי, ושמתי על ערימת האדמה שלו את כפות הרגליים שלי.
השמש קצת צרבה אותי, אז שמתי על הראש את הכובע שלו שקנינו בתאילנד לפניי שנה וחצי, הוא מת על הכובע הזה.
ושם.... שמענו שירים מהפלאפון שלי, שירים שהם פסקול חיינו המשותפים (15 וחצי שנה) מגיל 18 שלי, מגיל 23 שלו.
אנחנו אוהבים מוסיקה, לשמוע אותה ביחד, והוא איש של מוסיקה.... לימד אותי לאהוב דברים שלא אהבתי, לקשיב לצלילים ולהתרגש מהם.
שמתי לו את כל מה שמזכיר לנו אותנו, ושרתי איתו, ודמעתי.
עדיין אין מצבה, ביום שני תהיה "עליה לקבר", אני שונאת את המונח הזה, אני לא "עולה" לשם.... וזה שעברו 30 יום לא מסמל עבורי דבר, חוצמזה שזו מחוייבות שגם אותה צריך לעבור, בשבילי כל יום הוא תזכורת לזה שהוא לא כאן, אני הולכת לשם כל יום במהלך השבוע כדי "לחבק".
המעטפה שקיבלתי אתמול עוד מונחת על השולחן בסלון, לא עשיתי בה עדיין שימוש.
לא מטפלת בבירוקרטיות עדיין, ולא בא לי לשים בתעודת הזהות שלי את הספח הזה, שאין בו שמץ ממי שאנחנו.
"מזל" שהוא סיים את חייו בבית החולים.... הם טיפלו בעידכון משרד הפנים, כדי "להקל" עליי את התהליך, אז קיבלתי את הספח.
אהוב שלי, חסון שלי, האיש שלי היפה והנדיר חושב עכשיו שאני סתם.... מברברת.... מתעצבנת....
רוצה שאני אהיה כמו תמיד, שאעשה הכל "כרגיל".
ואני.... משתדלת בתוך הכאוס הגדול הזה, לראות אותו, להקשיב, לשמוע אותו לוחש לי שהכל בסדר.
