זה התחיל מרופא שנכח באושוויץ והעיד על הניסויים של מנגלה
היא פגשה אותו כשחיפשה מידע על ניסויים שנעשו בה ובאחותה התאומה, הוא העיד מרצונו והיא 'גמלה' לו בהכרזת מחילה. היא אמרה משהו כמו "אני, ***באופן אישי** (היא הדגישה את המילים "באופן אישי") מוחלת בעבור משפחתי לדוקטור X ולנאצים"). אחר כך היא הרחיבה את זה גם לנאשם במשפט המתוקשר (קשיש בן 94 שהיה אחראי באושוויץ על האפסנאות או משהו בסגנון) הציעה לו שיודה ויספר את כל הסיפור מנקודת מבטו ואמרה שהיא מוחלת לו.
קשה לי לראות בכל העניין שיטה של נורמליזציה, כי אני לא רואה בזה כמעט שום משמעות פרקטית ושיטה מתקשר לי עם משהו שיש לו השלכות פרקטיות. ממילא עכשיו כבר באמת אין את מי לשפוט בבתי דין, כל אלה שהיו אז בגיל שבו יכלו לקחת חלק מעשי בהשמדה - כבר מתו (או ששרידיהם הממש אחרונים ימותו ממש בשנים הקרובות. גם אותו אדם שנשפט היה על גבול הדג רקק), ומדיניות של שמירת טינה / עשיית צחשבון / עשיית צדק / נקמה בעם הגרמני ברמה הלאומית - ישראל לא נקטה מעולם (אלא אם מחשיבים קבלת שילומי פיצויים כחלק ממדיניות של עשיית צדק), היחסים עם מדינת גרמניה תקינים וידידותייים. אז מה שנותר הוא התחושה של כל אדם, אם הוא מרגיש שהוא סולח או לא, וזה נשמע לי כמו משהו הצהרתי וסמלי בעיקר.
וכאן אני רוצה לומר שמה שקשה ומוזר לי, בסרט הזה ובכל העניין כולו, הוא שאני לא מתחברת לתפיסה שמתבטא בסרט הזה ובמקומות אחרים, כאילו מחילה היא איזושהי פעולה רצונית. אני לא מבינה איך אפשר "פשוט להחליט לסלוח, כי צריך", ולסלוח. סליחה זה הרי רגש שמרגישים או לא מרגישים בלב, לא? אז איך ומתי סולחים? זה כמו התפיסה הרוחניקית "החלטתי שאני מעל כל הכעסים והעלבונות, והפסקתי בכלל לכעוס ולהיעלב". כמו במערכון של טליה שפירא, בסוף האדם מסיים בלבקש ממך כדור הרגעה.
נראה לי שאני מרגישה בלב את תחושת הסליחה למישהו שפגע בי באחד משני מקרים: או שהוא מודה, מתנצל ומכיר בכך שעשה דבר רע, או שאני מסהה בבירור את האדם שבו, את המשותף לשנינו כבני אדם (אם אני משתכנעת, למשל, שיש סיכוי שהייתי נוהגת כמוהו אילו הייתי במצב דומה). לגבי 'נאצים פעילים', אני לא רואה את זה כך ולכן לא מרגישה שאני סולחת להם (באופן כללי, לא הכריחו באמת אדם להצטרף כחבר במפלגה הנאצית ולעשות קריירה באס.אס דווקא, אלא רק לא להתקומם נגד המשטר באופן פעיל. לכן טיעון ה"רק קיבלתי פקודות" במקרה של חברי אס.אס לא משכנע אותי כלל ואני מאמינה בכנות שאילו חייתי שם לא הייתי הולכת לכיוון הזה ולא הייתי מגיעה לרמה הזאת). לגבי אנשים כמו אוכלוסיית פולין הכבושה, שהזכרת, הדברים נראים מורכבים בעיניי בהרבה.