ziljian 1234
New member
יום השואה../images/Emo16.gif
"המשכנו ללכת,לבסוף התיישבנו, כבר כמעט לא היה אור. גילינו שהמורים הכינו לנו טקס. המדריכה רותי החלה לספר לנו על גאיי ההריגה של הילדים. על כל האכזריות. היא החלה לספר על ילד גרמני שישב על עץ בעוד הגרמנים מובילים משאית מלאה ילדים לתוך בור שחפרו הורייהם קודם לכן,סיפרה על איך הוכנסו כל הילדים 70 ילדים! זה מספר עצום,הוכנסו לבור. ילדים ערומים,מבוהלים. שלא יודעים על הבא עליהם,על המוות. היא המשיכה וסיפרה על הגרמנים,צוחקים, ולפתע זורקים על הילדים חפי הפשע רימוני יד,זורקים ויורים בהם עד שלא נשאר אף אחד חיי מבין 70 הילדים. הילד,שישב על העץ נבהל,ונשאר שם עד שהגרמנים הלכו,הוא היה משותק מפחד. החתחלתי לבכות,דימיינתי את לירון,שחר ואיתי שם,עומדים ערומים בבור,מפוחדים. הבכי התעצם. לא יכלתי להוציא את המחשבה הזאת מהראש. היא רק התעצמה. הפחד נעשה גדול יותר ולא הצלחתי להשתלט עליו כבר. רציתי ללכת משם. היה כבר חושך מוחלט וזה אך ורק העצים את הפחד. לא יכלתי יותר,אבל התאפקתי,חיכיתי שהמורים יסיימו את הטקס. רועי,המורה קלט שאני לא יכולה להרגע,ובא לנסות להרגיע אותי. לקח אותי לפני כולם לאוטובוס ישב איתי וחיבק אותי עד שנרגעתי. באוטובוס,כולם המומים ממה שסופר לנו לפני דקות ספורות,ההלם של כולם הרגש בחוסר המורל ששרר באוטובוס. כולם ישבו ובכו,שמעו מוסיקה,ניסו להרגע. ואני לא הצלחתי." זה קטע שכתבתי אחרי הגאיי הריגה של הילדים במסע לפולין. 6 מליון,זה מספר לא נתפס.וכמה שאולי לכולם כבר איפה שהוא נמאס לשמוע את זה לי זה נורא חשוב. נזכור ולא נשכח.
"המשכנו ללכת,לבסוף התיישבנו, כבר כמעט לא היה אור. גילינו שהמורים הכינו לנו טקס. המדריכה רותי החלה לספר לנו על גאיי ההריגה של הילדים. על כל האכזריות. היא החלה לספר על ילד גרמני שישב על עץ בעוד הגרמנים מובילים משאית מלאה ילדים לתוך בור שחפרו הורייהם קודם לכן,סיפרה על איך הוכנסו כל הילדים 70 ילדים! זה מספר עצום,הוכנסו לבור. ילדים ערומים,מבוהלים. שלא יודעים על הבא עליהם,על המוות. היא המשיכה וסיפרה על הגרמנים,צוחקים, ולפתע זורקים על הילדים חפי הפשע רימוני יד,זורקים ויורים בהם עד שלא נשאר אף אחד חיי מבין 70 הילדים. הילד,שישב על העץ נבהל,ונשאר שם עד שהגרמנים הלכו,הוא היה משותק מפחד. החתחלתי לבכות,דימיינתי את לירון,שחר ואיתי שם,עומדים ערומים בבור,מפוחדים. הבכי התעצם. לא יכלתי להוציא את המחשבה הזאת מהראש. היא רק התעצמה. הפחד נעשה גדול יותר ולא הצלחתי להשתלט עליו כבר. רציתי ללכת משם. היה כבר חושך מוחלט וזה אך ורק העצים את הפחד. לא יכלתי יותר,אבל התאפקתי,חיכיתי שהמורים יסיימו את הטקס. רועי,המורה קלט שאני לא יכולה להרגע,ובא לנסות להרגיע אותי. לקח אותי לפני כולם לאוטובוס ישב איתי וחיבק אותי עד שנרגעתי. באוטובוס,כולם המומים ממה שסופר לנו לפני דקות ספורות,ההלם של כולם הרגש בחוסר המורל ששרר באוטובוס. כולם ישבו ובכו,שמעו מוסיקה,ניסו להרגע. ואני לא הצלחתי." זה קטע שכתבתי אחרי הגאיי הריגה של הילדים במסע לפולין. 6 מליון,זה מספר לא נתפס.וכמה שאולי לכולם כבר איפה שהוא נמאס לשמוע את זה לי זה נורא חשוב. נזכור ולא נשכח.
