יום השנה מתקרב בצעדי ע-נ-ק

[TaLoLaaaA]

יום השנה מתקרב בצעדי ע-נ-ק ../images/Emo88.gif

יום השנה מתקרב... ואיתו גם המחשבה על כל השנה הזאת... איך גדלתי במשך השנה... איך הזמן עבר... כבר שלוש שנים שאני לא ראיתי אותך מיכלי... שלוש שנים...הית מאמינה?! כל השנה העצב עוטף אותי בכל חלק וחלק בגוף... בנשמה... ופתאום עכשיו ביום שנה... הכל נהיה מוזר... פתאום אותו עצב שעטף אותי שנה שלמה הולך לו... פתאום אני חושבת רק על - למה?! איך?! לא יודעת... פתאום כשאני לא מרגישה עצב... וגם לא כאב... פתאום עכשיו אני רוצה להרים ידיים... ואני יודעת שזה אבסורד שפתאום שאני לא מריגשה כלום אז להרים ידיים? אז...כן...פתאום כשאני כבר לא מרגישה כלום... אז יש בי תחושה שביום השנה אני כבר לא כואבת את מותה... כבר לא עצוב לי.... וזה לא נכון!!! באמת שזה לא נכון.... אבל אני לא יודעת למה...כל שנה ביום השנה (זה עכשיו תהיה השנה ה3) אני מרגישה ריקה מפבנים...ריקה מתוכן...כל הרגשות האלה שעטפו אותי כל השנה פתאום נעלמים להם... וזה כואב לי עוד יותר לחשוב על זה...

 

[מיכל@בר]

ולי זה נראה לא מוזר אלא טבעי

להרגיש כך ריקה ולא מרגישה.. אני חושבת שדווקא ביום יום, הזיכרון קיים על צורותיו השונות. פעם זוכרים דברים עצובים, חושבים על עצמנו בלעדיהם, ופעם על דברים משותפים שיכולים להעלות גם חיוכים. כשיש יום שמיועד לכך, כשמגיע התאריך, בו יש, כביכול, לגיטימציה לכאב, דווקא אז יש איזה שקט כזה, ואולי הרגשת ריקנות כזו כמו שאת מתארת. לי זה מובן, כי באמת לא זקוקה לתאריכים כדי לזכור או כדי להיות שם.