יום השנה

[אמא93]

יום השנה

זהו זה . ערכנו את יום השנה עם כל המשתמע מזה. ערב קודם ערכנו יום זיכרון במקום שגיא התגורר והיה מקסים קיבלנו המון חום מהדיירים שמאחרים לא כל כך מקבלים. עשינו על האש כמו שגיא אהב הבן הקטן שלי שף והוא ניצח על המלאכה והבת הבכורה עזרה גם במלאכה והיה פשוט מקסים מקסים. ולמחרת ערכנו טקס בבית הקברות. באותם היומיים הרגשתי מעורפלת לגמרי ועמוממה. לא הרגשתי כלום רציתי לצעוק לבכות אבל לא יצא כלום. זה משגע אותי. איפה כל הרגש שלי נעלם?

 

[דליה ח]

הרגש לא נעלם, לעולם, זה רק נדמה

לפעמים הרגש נאטם בפנים, לא יוצא כלום החוצה, לא קול ולא בכי. לא להבהל , איך שאני מבינה את זה, זה מנגנון הגנה של הגןף שכבר עייף ומותש. הנפש רוצה לזעוק, אבל הגוף לא מרשה. את צודקת,זה מאוד מתסכל. את מרגישה שזו לא את, זו מישהי אחרת שם שרואה הכל מבחוץ, ולא מגיבה כמו שהיתה רוצה. זה קורה לי המון פעמים, ואני מניחה שלכולם כאן. תחשבי שאת יום השנה ציינתם כמו שרציתם, מכובד, וכמו שכתבת מקסים. ובעיקר כמו שראוי לגיא. וזה בלבד מעודד קצת. במעט שנשאר לעשות למענם.......................דליה

 

[eaz1514]

הרגש לא נעלם, הוא חבוי היטב בתוכך

גם אני נאלמת דום מול הקבר, לא מרגישה כלום כאילו אדישה. אני מרגישה את רונן לידי כל הזמן, מדברת אליו, מספרת לו דברים שהוא ממילא יודע, לפעמים אני מקבלת תשובות בצורות שונות. אותו ברורים שמובנים רק לי. שבוע קל והתאוששות מהירה. אילנה אמא של רונן

 

[שרון123]

זה קורה לי הרבה

לאחרונה קצת פחות, אבל בשנה וחצי הראשונות הרגשתי בדיוק כפי שכתבת - מעורפלת ועמומה. אני מניחה שזו הדרך הלא מודעת שלנו לא ליפול אל תהומות היאוש, כי אם רק נתחיל להרגיש, פשוט נצלול ונצלול בלי סוף. לצערי אני יכולה להבטיח לך שהכהות הזו תחלוף בהדרגה, יש ימים שאני מתחננת שהיא תחזור כי הכאב קשה מידי. טוב לציין את היום בדברים שגיא אהב. זו הדרך הנכונה לדעתי.

 

[חיה אש]

יום השנה ..

אני דווקא חושבת שהרצון לצעוק או לבכות ולא יוצא כלום זה הרגשהכי חזק שאנחנו נושאים אותו מידי יום... כל כך מפחיד אותי לחשוב שאוטוטו אנחנו בשנה ....הפגישות שלנו עם החברים של גיא במיוחד בצבא הן פגישות שלרוב הם של צחוקים וזכרונות ורק אחר כך כשנשארים לבד....הכל מתפרץ ... אתמול ביקרנו את הגולנציקים שלנו והיה לנו כל כך כיף לשבת ולצחוק איתם עם כל מיני סיפורים ולהמשיך לחיות איתם את השירות שגיא שלנו לא ימשיך ....כמה גיא חיכה לצעוק:"כמה עוד?"....ו"עד מתי" ולהיות ותיק והנה הזמן הגיע אבל החיילים שומרים אותנו ואנחנו אותם כאילו גיא איתנו וממשיך ...אני לא יודעת למה אבל הדברים האלה ההתעסקות בהנצחה (עשינו מועדון מקסים לחיילים) ההתעסקות בתמונות הם הם ששומרים עלינו אני פוחדת מכל אזכרה מכל ערב לזכרו והשנה הזו כל כך הרבה תאריכים כל כך חששנו מהם והנה הזמן חולף ובחודש הבא שנה...הרגש לא נעלם זו דרך ההתמודדות ....והכי מפחיד ה"נפילות" לדעת להתגבר עליהן