יום כיפור 2000
זה היה יום כיפור והכל כבר היה מוכן סרטי וידאו, ספרים למקרה הצורך, כבר קבעתי עם חברים בצומת בשעה 12. עכשיו כל מה שנותר היה לחכות לאח, שחזר לאחר העדרות ממושכת. בפעם האחרונה, הוא נשבע שלא יחזור לעולם, או לכל היותר כמה שפחות, אבל זה היה יום כיפור, זמן של סליחות יחסיות. הוא הגיע. חיבוקים, נשיקות ומילות נימוסין. חזרתי לחדר והסתכלתי על השעון. חמש דקות עברו. רק חמש דקות, וכבר התחילו הצעקות. ``יותר מהר מפעם הקודמת``, חשבתי לעצמי. ``כל פעם מצליחים מחדש לשבור שיאים חדשים``. נעלתי את הדלת, ושקעתי ברעש שאני אוהב, רק כך הצלחתי מידי פעם לשכוח. לא הפעם. כשהכל שכח, הוא נכנס לחדרי, ושוב עשינו את השיחה שאחרי. אני כבר מורגל לזה. זה לא פעם ראשונה או שניה. הסביר לי שככה זה לפעמים. לא תמיד האהבה נשארת, ובגיל כזה, קצת לפני הפרישה, קצת קשה לעזוב ולהתחיל מחדש, אז הם נשארים. מחוסר ברירה. בכיתי שם. לא בגלל המצב, אלא בגלל המחשבה שאולי תמיד זה יהיה כך. כולנו מקבלים דברים מן ההורים. ידוע שיש קשר בין המצב בבית לטראומות נפשיות שנגררות איתך עד לבגרות ולפעמים גורמות לך לדברים. האם אנחנו העתקים של ההורים? האם אפשר למצוא הקבלות של המעשים שלנו במעשי הזקנים שלנו? אחי לא מצא תשובה. לראשונה הוא נאלם דום. - ``אני מצטער``, אמר לי, ``זה רק הפה הגדול שלי. עכשיו כשאני גדול וחי במקום אחר, ורואה איך אנשים חיים, אני פתאום מגלה כמה הם לא בסדר, ופשוט לא מצליח לסתום``. - ``רק כשאתה או היא מגיעים לכאן קורים כל הדברים האלה, אתה מודע לכך``, הערתי, ``כשאני נמצא איתם לבד לא קורה כלום, רק אני והחדר, יחסים מינימליים ככל האפשר``. - ``כן, אבל אתה צובר וצובר. למה אתה לא מדבר איתנו? למרות שאני בצפון ואחותך בחו``ל, זה לא אומר שאתה חייב להיות בדממת אלחוט ולסבול לבד`` - ``התרגלתי``, אמרתי, ``מאלתרים ומתעלמים``. - ``זה לא טוב, אתה מודע לכך?``, ``כן אני יודע. אז מה`` הוא התייאש. מזמן כבר איבד אותי. לפי הבעת פניו, אני יודע שהוא מצטער על כך. באמת השתדל. אבל כשחיים לבד בין שני אלה, צריכים לפתח מנגנון הגנה כלשהו, ואי אפשר לווסת את המנגנון הזה, שיפעל רק על מספר מצומצם של אנשים. הוא כללי מידי. הסתכלתי על הדלת הסגורה. צילום של קו הסיום שלי בתחרות כלשהי. נראתי שם כל כך שמח. תהיתי לאן זה נעלם. שקעתי בכיסא המנהלים שלי, שלחתי אימייל לאחותי, הנשואה טריה, בה פרשתי בתחינה דקה את בקשתי שתשמור על מה שיש לה, שתלמד מטעויות, וכתבתי לכם את זה
זה היה יום כיפור והכל כבר היה מוכן סרטי וידאו, ספרים למקרה הצורך, כבר קבעתי עם חברים בצומת בשעה 12. עכשיו כל מה שנותר היה לחכות לאח, שחזר לאחר העדרות ממושכת. בפעם האחרונה, הוא נשבע שלא יחזור לעולם, או לכל היותר כמה שפחות, אבל זה היה יום כיפור, זמן של סליחות יחסיות. הוא הגיע. חיבוקים, נשיקות ומילות נימוסין. חזרתי לחדר והסתכלתי על השעון. חמש דקות עברו. רק חמש דקות, וכבר התחילו הצעקות. ``יותר מהר מפעם הקודמת``, חשבתי לעצמי. ``כל פעם מצליחים מחדש לשבור שיאים חדשים``. נעלתי את הדלת, ושקעתי ברעש שאני אוהב, רק כך הצלחתי מידי פעם לשכוח. לא הפעם. כשהכל שכח, הוא נכנס לחדרי, ושוב עשינו את השיחה שאחרי. אני כבר מורגל לזה. זה לא פעם ראשונה או שניה. הסביר לי שככה זה לפעמים. לא תמיד האהבה נשארת, ובגיל כזה, קצת לפני הפרישה, קצת קשה לעזוב ולהתחיל מחדש, אז הם נשארים. מחוסר ברירה. בכיתי שם. לא בגלל המצב, אלא בגלל המחשבה שאולי תמיד זה יהיה כך. כולנו מקבלים דברים מן ההורים. ידוע שיש קשר בין המצב בבית לטראומות נפשיות שנגררות איתך עד לבגרות ולפעמים גורמות לך לדברים. האם אנחנו העתקים של ההורים? האם אפשר למצוא הקבלות של המעשים שלנו במעשי הזקנים שלנו? אחי לא מצא תשובה. לראשונה הוא נאלם דום. - ``אני מצטער``, אמר לי, ``זה רק הפה הגדול שלי. עכשיו כשאני גדול וחי במקום אחר, ורואה איך אנשים חיים, אני פתאום מגלה כמה הם לא בסדר, ופשוט לא מצליח לסתום``. - ``רק כשאתה או היא מגיעים לכאן קורים כל הדברים האלה, אתה מודע לכך``, הערתי, ``כשאני נמצא איתם לבד לא קורה כלום, רק אני והחדר, יחסים מינימליים ככל האפשר``. - ``כן, אבל אתה צובר וצובר. למה אתה לא מדבר איתנו? למרות שאני בצפון ואחותך בחו``ל, זה לא אומר שאתה חייב להיות בדממת אלחוט ולסבול לבד`` - ``התרגלתי``, אמרתי, ``מאלתרים ומתעלמים``. - ``זה לא טוב, אתה מודע לכך?``, ``כן אני יודע. אז מה`` הוא התייאש. מזמן כבר איבד אותי. לפי הבעת פניו, אני יודע שהוא מצטער על כך. באמת השתדל. אבל כשחיים לבד בין שני אלה, צריכים לפתח מנגנון הגנה כלשהו, ואי אפשר לווסת את המנגנון הזה, שיפעל רק על מספר מצומצם של אנשים. הוא כללי מידי. הסתכלתי על הדלת הסגורה. צילום של קו הסיום שלי בתחרות כלשהי. נראתי שם כל כך שמח. תהיתי לאן זה נעלם. שקעתי בכיסא המנהלים שלי, שלחתי אימייל לאחותי, הנשואה טריה, בה פרשתי בתחינה דקה את בקשתי שתשמור על מה שיש לה, שתלמד מטעויות, וכתבתי לכם את זה