יום עצוב
שכן למשרד שלי;
בן גילי;
אבא לילדים בגילאי ילדי;
בחור בריא שקם כל בוקר ב5 כדי לעשות אימון לפני העבודה;
עמית לפרויקטים רבים, שותף לצחוקים בפתקים סודיים במהלך פגישות משמימות, שעם הילדים שלו ושלי הלכנו עשרות פעמים לים, לפארק, למוזיאון, לארוחת ערב...
חבר טוב שלי;
החבר הכי טוב שלי בארה"ב... ואולי בעשור האחרון
...נפטר מסרטן אלים, 8 חודשים אחרי שאובחן.
חודשיים אחרי מותו, חבר נוסף מהחוג ואני –שני האנשים הקרובים אליו ביותר בעבודה -- התנדבנו לארוז את המשרד שלו שעמד נטוש חודשים רבים כאילו רק לרגע חברנו יצא ותיכף ישוב. עם האופניים שלא היה לו כוח לרכב עליהם הביתה בסוף היום האחרון שלו במשרד. עם לוח שנה הומורסטי שנתתי לו במתנה בשנה שעברה, עדיין פתוח על התאריך שבו העולם שלו עצר מלכת.
אבל היום הוא היום העצוב ביותר. יותר עצוב מהיום שבו ביקרתי אותו בבית החולים לראשונה (או לאחרונה). עצוב מהיום שבו התבשרנו על מותו. עצוב מהיום שבו ארזנו את המשרד שלו. עצוב מהיום שבו היתה האזכרה שלו.
היום חבר סגל חדש שהצטרף השנה עובר לדור במשרד הזה. שוב יש צעדי רגליים בקצה המסדרון הזה. שוב קולות שיחה וצחוק עולים מהחדר הסמוך אלי. שוב דלתות נסגרות ונפתחות. העולם ממשיך כהרגלו. בכל רגע נולדים ומתים, ואנחנו משתהים לרגע וממשיכים עם שצף החיים שלנו. ואין דבר עצוב יותר מזה.
שכן למשרד שלי;
בן גילי;
אבא לילדים בגילאי ילדי;
בחור בריא שקם כל בוקר ב5 כדי לעשות אימון לפני העבודה;
עמית לפרויקטים רבים, שותף לצחוקים בפתקים סודיים במהלך פגישות משמימות, שעם הילדים שלו ושלי הלכנו עשרות פעמים לים, לפארק, למוזיאון, לארוחת ערב...
חבר טוב שלי;
החבר הכי טוב שלי בארה"ב... ואולי בעשור האחרון
...נפטר מסרטן אלים, 8 חודשים אחרי שאובחן.
חודשיים אחרי מותו, חבר נוסף מהחוג ואני –שני האנשים הקרובים אליו ביותר בעבודה -- התנדבנו לארוז את המשרד שלו שעמד נטוש חודשים רבים כאילו רק לרגע חברנו יצא ותיכף ישוב. עם האופניים שלא היה לו כוח לרכב עליהם הביתה בסוף היום האחרון שלו במשרד. עם לוח שנה הומורסטי שנתתי לו במתנה בשנה שעברה, עדיין פתוח על התאריך שבו העולם שלו עצר מלכת.
אבל היום הוא היום העצוב ביותר. יותר עצוב מהיום שבו ביקרתי אותו בבית החולים לראשונה (או לאחרונה). עצוב מהיום שבו התבשרנו על מותו. עצוב מהיום שבו ארזנו את המשרד שלו. עצוב מהיום שבו היתה האזכרה שלו.
היום חבר סגל חדש שהצטרף השנה עובר לדור במשרד הזה. שוב יש צעדי רגליים בקצה המסדרון הזה. שוב קולות שיחה וצחוק עולים מהחדר הסמוך אלי. שוב דלתות נסגרות ונפתחות. העולם ממשיך כהרגלו. בכל רגע נולדים ומתים, ואנחנו משתהים לרגע וממשיכים עם שצף החיים שלנו. ואין דבר עצוב יותר מזה.
