יום קשה../images/Emo14.gif
כן, יום קשה. להתעורר, ולגלות שהיה פיגוע. זה נורא להתעורר יחד עם החדשה המזוויעה הזו. להסתכל בטלויזיה, ולרצות פשוט לברוח. הרצון החזק הזה לגלות שכל זה חלום, שזו אינה המציאות. שמישהו יצבוט אותך, ויגיד לך: "בוקר טוב". שהשמש תזרח, שהשמים יהיו כחולים, שהציפורים יצייצו... שזה רק לא יהיה כמו שזה. המציאות הנוראה הזו... המציאות שעם הזמן הופכת לשיגרה. המציאות הזו היא הזו שמפחידה אותי, כ"כ מפחידה אותי, כ"כ כ"כ מפחידה אותי... אוף. וזה עצוב, כי אין מה לעשות כנגד זה. הלוואי והיה לי שרביט שכזה, שהייתי יכולה לעשות "אברה קדברה" ולהפוך את העולם למקום טוב יותר. כשהייתי קטנה, זה היה החלום שלי: שלום. וכמה נאיבית הייתי. חשבתי שהכל כ"כ פשוט, ושאם נשתדל- אז יהיה כאן טוב.וכמה שטעיתי. אני מסתכלת בחדשות, והדמעות זולגות. זולגות וזולגות וזולגות. ולא מפסיקות לזלוג. וכואב... כ"כ כאב. ילדים בני גילי. הפחד הנוראי הזה, שזה היה יכול לקרות גם לי. גם לנו. גם כאן. וזה פתאום כ"כ קרוב... אפילו שזה לא קרוב מבחינה גאוגרפית, זה קרוב מכ"כ הרבה בחינות אחרות, לא פחות חשובות. והקירבה הזו... והכאב העז הזה שאי אפשר לעצור אותו... והדמעות האלה שזולגות... ושום דבר לא מפיג את הכאב. אני רוצה לשתף אתכם במשהו שכתבתי היום: 18.6.02 כאב שאופף את הלב, כאב והוא לא מובן. כאב שהופך לשחור את מה שהיה פעם לבן. כאב שמסתיר אמת, כאב שחושף מוגלות. כאב שהופך את הלב למסתור של פצעים ועוולות. כאב שכואב יחד איתי, כאב והוא כה נחוש. כאב שמונע ממני להרגיש ולבכות ולחוש. כאב שהופך אותי לקטנה, חלשה ודועכת. כאב שאני רק רוצה לגרום לו ממני ללכת. וקשה לי כל-כך למצוא ולהגיע אל שביל הביניים: למצוא את הדרך בין כאב ואושר ואני עוד כאן בינתיים. כאב מכוסה בדמעות שרוצות רק לרוץ ולברוח, כאב שצועק לי בפנים ואני לא מרשה לו לצרוח. כאב שאופף את הלב, כאב והוא לא מובן. כאב שכאילו בחץ היישר אל ליבי מכוון. אף פעם אני לא חשבתי, שיהיה לי קשה כל-כך לשאת על גבי כאב שהיה, ולא ישכח.
הפיגוע היום מאוד השפיע עלי. אני לא יודעת למה, לא יכולה להסביר את זה. אבל הוא השפיע, מאוד. מצטערת שלא הייתי בשבילכם כאן היום, שלא כתבתי כאן כמעט, אבל פשוט... כואב. יותר מדי כואב היום בשביל לשמוח. מחר זה יעבור, מחר חוזרים לשיגרה, אבל בינתיים... בינתיים הצפיה הבלתי נמנעת הזו בחדשות, והכאב הזה שמורגש אי שם במעמקי הלב. אני מדליקה נר לזכר כל ההרוגים בפיגוע היום, ומאחלת לכולנו שלא נתעורר לעוד בקרים של פיגועים וזוועות. מאחלת לכולנו מציאות טובה יותר, יפה יותר וקלה יותר. אמן!
שקד בת,שהיום קצת שבורה.
כן, יום קשה. להתעורר, ולגלות שהיה פיגוע. זה נורא להתעורר יחד עם החדשה המזוויעה הזו. להסתכל בטלויזיה, ולרצות פשוט לברוח. הרצון החזק הזה לגלות שכל זה חלום, שזו אינה המציאות. שמישהו יצבוט אותך, ויגיד לך: "בוקר טוב". שהשמש תזרח, שהשמים יהיו כחולים, שהציפורים יצייצו... שזה רק לא יהיה כמו שזה. המציאות הנוראה הזו... המציאות שעם הזמן הופכת לשיגרה. המציאות הזו היא הזו שמפחידה אותי, כ"כ מפחידה אותי, כ"כ כ"כ מפחידה אותי... אוף. וזה עצוב, כי אין מה לעשות כנגד זה. הלוואי והיה לי שרביט שכזה, שהייתי יכולה לעשות "אברה קדברה" ולהפוך את העולם למקום טוב יותר. כשהייתי קטנה, זה היה החלום שלי: שלום. וכמה נאיבית הייתי. חשבתי שהכל כ"כ פשוט, ושאם נשתדל- אז יהיה כאן טוב.וכמה שטעיתי. אני מסתכלת בחדשות, והדמעות זולגות. זולגות וזולגות וזולגות. ולא מפסיקות לזלוג. וכואב... כ"כ כאב. ילדים בני גילי. הפחד הנוראי הזה, שזה היה יכול לקרות גם לי. גם לנו. גם כאן. וזה פתאום כ"כ קרוב... אפילו שזה לא קרוב מבחינה גאוגרפית, זה קרוב מכ"כ הרבה בחינות אחרות, לא פחות חשובות. והקירבה הזו... והכאב העז הזה שאי אפשר לעצור אותו... והדמעות האלה שזולגות... ושום דבר לא מפיג את הכאב. אני רוצה לשתף אתכם במשהו שכתבתי היום: 18.6.02 כאב שאופף את הלב, כאב והוא לא מובן. כאב שהופך לשחור את מה שהיה פעם לבן. כאב שמסתיר אמת, כאב שחושף מוגלות. כאב שהופך את הלב למסתור של פצעים ועוולות. כאב שכואב יחד איתי, כאב והוא כה נחוש. כאב שמונע ממני להרגיש ולבכות ולחוש. כאב שהופך אותי לקטנה, חלשה ודועכת. כאב שאני רק רוצה לגרום לו ממני ללכת. וקשה לי כל-כך למצוא ולהגיע אל שביל הביניים: למצוא את הדרך בין כאב ואושר ואני עוד כאן בינתיים. כאב מכוסה בדמעות שרוצות רק לרוץ ולברוח, כאב שצועק לי בפנים ואני לא מרשה לו לצרוח. כאב שאופף את הלב, כאב והוא לא מובן. כאב שכאילו בחץ היישר אל ליבי מכוון. אף פעם אני לא חשבתי, שיהיה לי קשה כל-כך לשאת על גבי כאב שהיה, ולא ישכח.
