יום ראשון של כמעט סיום החופש

[ורדה דודי]

יום ראשון של כמעט סיום החופש

עדיין חם בטירוף.
מתחילים להריח קצת קרירות בערב.
היום הצלחתי לצעוד חצי שעה בבוקר לפני שברחתי חזרה למזגן.
יוחזר הקור כאן ועכשיו.

 

[Ron W]

חזרתי מהחוף

היה צילום באזור דן פנורמה בטיילת עם קרולינה מול הגלים
התייבש לי הפה. טוב שזה מאחורי...

בטח אראה מזעזע
ואם לא הספיק כדי שלא ישעמם גם הבורסה מזועזעת
אכלתי קצת ומיד התפנתי לדווח,כדי להרגע..
במקרה יש כרגע תוכנית על מקוצרי הקיבה המפורסמים..

 

[ורדה דודי]

מקווה שיכניס קצת שכל

לכל אילו שרצים לניתוחים כאילו זה הפתרון הקסום.
זו היתה תוכנית מזעזעת.
חלק מהאנשים היו פשוט כבויים.
ספרו לי על זה אבל אף פעם לא ראיתי מול העיניים את גודל הבעיה.
הכי עצוב שזה בפירוש לא הפתרון להשמנה.

 

[Ron W]

לי כאב בעיקר על הצעירים בחבורה

הבעיה היא בלחץ החיים. לאותם שעברו ובחרו בסיכון הנלווה, מול סיכון חיים,
אין אפשרות לעצור את העולם או להוריד הילוך, עד להתאשפז להרזיה
במעין מחנה דיאטה וספורט - מה שנראה כפתרון טוב בהרבה ..
מאידך הקלות בה מאשרים ניתוחים ואף מעודדים להשמין כדי להגיע לסף הקבלה,
פוגעת לדעתי יותר בצעירים שיש להם יותר סכוי לפתח כושר התמודדות והתמדה..

 

[ורדה דודי]

עידוד להשמנה זה אקט חברתי

לא בלחץ רופא.
קופות החולים חוסכות הרבה כסף בניתוחים האלה.
הבעיה שאין מספיק תמיכה לפני ותמיכה אחרי לשינוי הרגלים.
הכי הפריע לי שני הילדים שאחד מהם עבר ניתוח והשני מיועד לניתוח
עם שני ההורים המנותחים.
כל כך בלט הלחץ של ההורים על הילדים ומה גרם להשמנה הקשה שלהם.
פותרים בעיה אחת ע"י יצירת בעיה אחרת.

 

[קשר חדש]

מה גרם להשמנה הקשה של הילדים?

 

[ורדה דודי]

השמנת ילדים

חלק גדול מהתנהגות ילדים היא פונקציה של התנהגו הההורים.
ההורים משמשים מודל חיקוי לילדים שלהם.
נוסף למודל חיקוי במידה והילדים סופגים תשומת לב ע"י הערות לגבי התנהגות האכילה שלהם אז לגמרי שווה להם להמשיך ובשלב מאוחר יותר להעביר את ההתנהגות הזו לאכילה בסתר או הפרעת אכילה אחרת.
לא נכתב כשיפוט על מה שהראו בסרט.
אין לי מושג מה קורה של בבית והחשיפה של המשפחה הזו מעוררת הרבה שאלות ואפשר לקחת ולנתח אותה בלי קשר לאותה משפחה ספציפית אלא אלמנטים ממנה הקיימים במשפחות רבות.
הסרט הזה מעלה המון שאלות.

 

[קשר חדש]

הורים כל הזמן קובעים גבולות לילדים

מה ההבדל בין אמירות/גבולות באכילה לבין כל גבול אחר?
למה אמירות של ההורים (תיאורטיים, לא ספציפית ההורים הללו, כי אין לי מושג לגביהם) יובילו להפרעות אכילה?
איזה אמירות מותר להגיד/ ואיזה יכולות להוביל להפרעות אכילה?

 

[Ron W]

הכוונה בקריטריון BMI כדי להתקבל לניתוח

זכור לי מקרים של מי שהיה/תה על סף התאמה לניתוח
וכדי לקבל את האישור "הנכסף" צריך להוסיף כמה ק"ג
ברמז של הצוות הרפואי. כמה שזה נשמע אווילי זה מהחיים.
קשה להכנס לנעלי מי שמחליט על ניתוח כזה ובהחלט ראוי
שיעבור קודם טיפול תודעתי רחב להבין את שלל מניעיו ורגשותיו
לוודא שהניתוח לא יוצר ציפיות שווא לפתרון או בריחה מהתמודדות.
אני למשל פוחד להשתיל שן בגלל הסיכונים וסכוי ההצלחה
מאידך אם היתה לי בעיה ממשית ללעוס ההחלטה היתה כנראה שונה..
כך טען הרופא שאם אפרד מעוד שן או שתיים זה יצדיק תהליך כרוגי
כמובן שאני לוקח את הגישה לכוון של הקפדה בנקוי (גם התפריט משפיע)
ולא להזניח יותר כדי להפרד משן אחרת ואז "לזכות" בניתוח.

 

[ורדה דודי]

בתאוריה קיים הליך מלווה בטיפול נפשי

באפן מעשי אין לי מושג עד כמה.
יודעת שקופות החולים מאפשרות מפגש חודשי עם קבוצת תמיכה.
בעיה למשל שקיימת קבוצה של קופ"ח מסויית בחיפה ות"א.
מה עושה מי שמתגורר בשרון?

 

[קשר חדש]

מפגש קבוצתי חודשי נראה לי ממש מעט ולא מספיק

להתמודדות עם שינוי כזה גדול בחיים.

 

[le ad]

אני עברתי ניתוח טבעת

ירדתי, עליתי בחזרה, שוב ירדתי ושוב עליתי ועכשיו אני בתהליך של ירידה מחדש.
זהו בפירוש לא פתרון קסום, אלא כלי עזר שכאשר משתמשים בו נכון הוא יכול לעזור בירידה במשקל, ולעזור לשמור על משקל נמוך יותר.
הרבה יותר קל לרדת במשקל כשיש ניתוח שעוזר לך בכך (ואתה לא מרמה אותו - בטבעת הכוונה באכילת שייקים, עוגות וכו'), מאשר בלי.
אם מישהו היה מתייעץ איתי על לעשות ניתוח לקיצור קיבה, אני בהחלט הייתי ממליצה לו לעשות בתנאי שילמד את כל מה שהוא יכול ללמוד על הניתוח לפני הניתוח.

 

[קשר חדש]

העלית הכל חזרה?

או שרק חלק?
לפני הניתוח לא הצלחת לרדת ולעלות?
מנסה להבין מה ההבדל בין לפני ואחרי.

 

[le ad]

תשובה

כן, העלתי הכל בחזרה, אבל אני מייחסת את העליה הזו למספר גורמים, ביניהם מצב נפשי רעוע שגרם לי לאכול בלי הבחנה מאכלים שעוברים טוב ומהר דרך הטבעת.
&nbsp
עדיין, כשאני אוכלת בצורה מסודרת ואוכל אמיתי, הטבעת מגבילה אותי (אני לא סגורה הרבה. אני רוצה לסגור עוד קצת את הטבעת כדי שתהיה לי עוד הגבלה) ואני מסוגלת לרדת במשקל. אני גם שבעה יותר מהר וליותר זמן, מה שלא היה לי ללא הטבעת, וזקוקה לכמויות אוכל פחותות יותר.
&nbsp
בקיצור, כשאני מקשיבה לטבעת, הטבעת היא כלי עזר מעולה לירידה במשקל. לכן למרות שאני עליתי חזרה במשקל, אינני חושבת שהניתוח לא מוצלח. אדרבא, אני מכירה עוד אנשים שעשו ניתוחים בריאטרים ומצליחים לשמור לאורך זמן, ומרוצים מהניתוח.
להגיד שהניתוח בהכרח לא עוזר או שזהו לא פתרון להשמנה, פשוט לא נכון. אכן, צריך לשלם מחיר בגלל הניתוח, אבל המחיר הוא בדיוק מה שהיה חסר לנו לפני הניתוח - לשנות את הרגלי האכילה. לפחות ניתוח הטבעת מחייב אכילה איטית, לשים לב למה שאוכלים ולכמויות וזהו בדיוק מה שנדרש בדיאטה - לאכול לאט (כדי לשבוע בערך תוך 20 דקות), לאכול בכמות סבירה, ללעוס טוב ועוד.
מי שלא מפתח את ההרגלים הללו (כולל אני בזמנים מסויימים) עלול להקיא הרבה (זו לא ממש הקאה, זו יותר פליטה של אוכל שנתקע), עלול לרמות את הטבעת במאכלים עתירי קלוריות שעוברים בקלות ועוד, ולהשמין בחזרה או להרגיש מתוסכל או בדיכאון.
&nbsp
לציין, שמצבי הנפשי הנוכחי אינו קשור לניתוח הטבעת. הוא התחיל עוד קודם לכן, ובתקופה שעשיתי את הניתוח הייתי מאוד מאוזנת. ההמלצה הפסיכיאטרית היתה על סמך זה שהיא הכירה אותי ובדקה שאני יודעת למה אני נכנסת. יש כאלו שמשכנעים פסיכיאטר שלא מכירים כלל שהם מבינים מהו הניתוח ושהם כשירים לניתוח, ובפועל לא מבינים למה הם נכנסים.

 

[le ad]

ועוד משהו

אמנם אני הגעתי חזרה למשקל הניתוח, אך אני בטוחה שלולי הטבעת הייתי משמינה, בתקופה שהשמנתי בחזרה, למשקל הרבה יותר גבוה. במידה מסויימת אני די בטוחה שהטבעת שמרה עלי לא להשמין יותר ולהגיע למשקל הרבה יותר גבוה.

 

[ורדה דודי]

הספור לגמרי אחר

אם היית מגיעה לניתוח טבעת שהוא בעצם ניתוח שנותן קביים בהתחלה, עם טיפול נכון שהיה מאפשר לך רגשית שלא לברוח לאוכל כשקשה אלא להיות במקום שבו אוכל הוא לא פתרון אז גם במצבים שונים היית פנה לפתרונות אחרים ולא לאוכל.
להאשים את ה"מצב" באכילה הוא הסבר מאד לא מוצלח שרק מעיד שההכנה לניתוח לא היתה נכונה.
לדעתי, אדם אמור להגיע לניתוח כשהוא מוכן נפשית להפרד מהאוכל כפתרון למצבים שונים. אחרי שעבר תהליך שלם של ליווי והייתי אומרת שנה של ליווי שבסיומו הוא מוכן להתמודד עם הכל:
הכמויות המופחתות, האוכל שמשתנה, אי היכולת לאכול כמו קודם.
רק אז אדם מוכן לניתוח.
אפילו לא דקה אחת קודם.
ו....אז הניתוחים היו מצליחים להשאיר את האדם במשקל תקין לתמיד.

 

[קשר חדש]

יש כאן בעיני שאלת ביצה ותרנגולת

אני חושבת שהרבה מאד אנשים שהולכים לניתוח לא תמיד יהיו מוכנים ללכת לטיפול של שנה קודם לכן. אם זה היה התנאי, הניתוחים לא היו כאלה פופולריים. מעט אנשים היו עושים אותם, ואז הם לא היו מצטיירים כפתרון קסם, כפי שהם מצטיירים היום.
מסביבי יש המון אנשים שהיו שמנים מאד, עשו ניתוח ורזו בסביבות 30 ק"ג פלוס מינוס. בטח שהכרות אישית עם הרבה מאד אנשים כאלו, מייצרת את הבאז שהניתוח הוא פתרון קסם. עובדה שקודם הם לא הצליחו לרזות ועכשיו כן.

השאלה היא, אם אדם הולך לטיפול, והוא לא התנסה בויתור על האוכל במצבים שונים (כפי שאת הגדרת), איך הוא יגיע למצב שהוא יודע שהוא מסוגל להתמודד עם זה? זה כמו ללמוד לשחות בהתכתבות. זה כמו ללמוד על הורות לפני שיש לך ילד, ואתה לא מצליח בכלל להבין איזה שינוי יקרה לך.
אם אותו אדם מגיע למצב שהוא הולך לטיפול, ומצליח להתנסות בויתור על הפתרון שהאוכל נותן לו במצבים שונים, אז בשביל מה שהוא ילך לניתוח? במצב הזה, אם הוא כבר מצליח לוותר על האוכל כפתרון, עדיף לאותו אדם לעשות טיפול של שנתיים ולהגיע למצב שהמשקל יורד לבד (רק מזה שהאדם הפסיק להשתמש באוכל כפתרון למצבים שונים). בייחוד שלפי מחקרים, השינוי הבריאותי העיקרי נובע מהורדת ה-10 אחוז הראשונים במשקל. לרדת את היתר, זה יותר ברמה האסתטית.

 

[Ron W]

בטבע המציאות היא שמאלצת

לא מאמין בטיפולים מכל סוג שהוא כשלמטופל אין אמון בהם -למה שיהיה לו?
מעבר ללימוד ואינטליגנציה הנסיון בהתמודדות מייצר כלים ובונה את המערך הנפשי מבפנים מהשרש ולא בנסיון לגשש מבחוץ.
אפילו שחיה או רכיבה על אופניים לומדים בעצם לבד.
אמנם מראים לנו, מדגימים , משגיחים מהצד אבל הנפילות והפרפורים הם שלנו.
אני זוכר שפחדתי כילד לעזוב את המצוף, עד שמציל אחר לקח אותי למים העמוקים
ואמר קפוץ בלי שום עזרים ואז לראשונה שחיתי. האילוץ הוא אולי אותה קפיצה .
עדיין אני בעד להקפיץ את המתמודדים למחנה דיאטה מיוחדת לכמה שבועות על פני התערבות כרוגית בקיבה כנסיון מקדים.

 

[ורדה דודי]

הלמידה היא ספיראלית

גם אם לכאורה לא קורה שינוי, באמת קורה והוא מוטמע.
שינוי הוא תהליך ולעשות שינוי צריכים להיות מוכנים.
גם אם לא יצליחו עדיין יש קרקע שהתחילה לספוג חשיבה אחרת.
אם הצליחו כבר הרווח עצום.
למה לא עושים את זה?
כי אצלנו אף אחד לא חושב מעבר לקצה האף שלו וגם זה קצת רחוק מדי.
רווח מיידי ועכשיו.

 

[קשר חדש]

ראיתי את הסרט של טליה פלד קינן

קודם כל הייתי בשוק שמתוך כל 1000 מנותחים 2-3 ימותו מהניתוח. זה המון.

העדות של הבחורה שליוו אותה עוברת את הניתוח,
איך היא רוצה לאכול והגוף לא מסוגל, איך היא מרגישה שנטלו לה את חופש הבחירה, היתה לא פשוטה בעיני.
גם הנתונים על הכמות הגדולה של האנשים שסובלים מדיכאון לאחר הניתוח היו מתסכלים במבחינתי.

זה רק מחזק את עמדתי, שהאכילה הריגשית היא בעייה לא פשוטה.
אנשים הולכים לניתוח, ונוטלים לעצמם את השיטה היעילה, שהם השתמשו בה עד היום לפתור קושי ריגשי, בלי לקבל לידם פתרון חלופי.
הראש מעוניין להמשיך להשתמש "בשיטה" לפתרון קושי ריגשי, והגוף לא מסוגל.

מדברים הרבה בדיאטות על שינוי הרגלים, על תזונה בריאה, על ספורט. לא מדברים מספיק על האכילה הריגשית. האכילה שמטרתה לפתור קושי בויסות ריגשי. לתת ליווי פסיכולוגי לאחר הניתוח, זה לא מספיק בעיני. הניסיון לתת פתרונות לויסות ריגשי, אמורים להיות טרום הניתוח, כדי שאנשים יגיעו לניתוח עם כלים מתאימים להתמודדות עם חיי היום יום שלהם. מי שעבר ניתוח יש לו מספיק אתגרים עם שינוי ההרגלים, מעבר לתזונה בריאה וספורט. אין צורך להעמיס עליו גם את הטיפול בויסות הריגשי.