סטירת לחי מצלצלת
אדמית פרא היא ממוצא תימני שגדלה בבית "ישראלי ציוני" כך נפתחת רשימתה של אדמית פרא באתר רשימות הנקראת "חמישה חודשים ביפו" יצאנו עם הכלבה לעת ערב. הלכנו עד כיכר חג' כחיל לקנות פלאפל. בדרך חזרה, עברנו ברחובות הסמוכים בשכונה. מתוך קולות הבתים שמענו את הקריאות נגד מבצע עופרת יצוקה שהוצג בטלוויזיה. הילדים בחוץ שיחקו לעת ערב באבנים ומקלות. צועקים אללה הוא אכבר בקולי קולות. הכלבה זיהתה אחד מהם מרים אבן גדולה. היא ראתה משהו בעיניים שלו עוד לפני שהילד בעצמו ידע מה הוא הולך לעשות עם האבן. היא שחררה את עצמה מהקולר וקפצה בנביחות לעבר הילד. כמו זאבה שמסתערת על התוקף. בטרם הספקתי לעכל מה קורה, הילד הניח את האבן וברח עם שאר הילדים שנבהלו מהנביחות. בחודש מרץ לפני שנה כתבה אדמית פרא רשימה שכותרתה "מיצור כלאיים אל זהות יהודית-ערבית" שלוש פיסקאות קטנות מייצגות את רוחו של המאמר הארוך תחושת התסכול העיתונאית אוחזת בי, והכתב הפלילי מביט בי כמו מתוך הבנה ואומר: " מה את מתרגשת? אלה חלקי החילוף שלכם לא?" האתיופים. חלקי החילוף של התימנים. לפתע מאחור עקפה אותי מכונית בנסיעה עצבנית. כשהגענו לצומת יצאה מהמכונית אישה כבת 35 והתקרבה לעברי, היא הייתה לבושה לבן וז'קט ורוד בהיר, שיערה מטופח ועל אפה משקפיים יקרות, היא ניגשה אל חלון המכונית שלי ואמרה: "אנשים עם צבע כמו שלך צריכים לרדת מהכביש. את השלווה המזרחית שלי, אותה תחושת רוגע שלאחר המסע, מצאתי בסיני. בסיני הרגשתי אנרגיה לא מוסברת, שאין היגיון בצדה, אנרגיה של חמימות ביתית. התמזגתי עם המדבר שדיבר אלי בשפת הצלילים שהיו מוכרים לי ממקום רחוק ועם זאת כה קרוב. ירדתי לסיני מתי שרק יכולתי. הכרתי שם חברים מצריים, בדווים, ירדנים, שמעתי לראשונה את אום כול-ת'ום וקראתי את ספרה של פאוזיה אסעד "המצרייה". עד כאן אדמית זהות היא הדשן שאדם מקבל קודם כל מהויו מינקות עד בגרות. מי שגדל גם על ערבית שדיברו בבית,מבשל את מה שאמא שלו בלבד,מתרגש מהפיוטים שהם מסורת של מאות אלפי שנים,מתרגש מהימים הנוראים בית כנסת שהתפללו בו כמו בגולה הערבית יכול לנכס לעצמו תרבות מרוקאית,עירקית,תימנית,תוניסאית או חלבית. יש הרבה שגדלו במנותק מהמסורת וגילו את ה"מזרחיות" שלהם. בדרך כלל "מזרחיות" זו היא עניין פוליטי ,לא אישי,לא תרבותי במקרים רבים אנטיציונית . במקרים רבים נושאים את נס "הזהות המזרחית" לשוא כדי למרוד בחינוך הציוני. עם אדמית ניהלתי בבלוג שלה ויכוחים רבים על נושא ה"יהודים-ערבים" .כאשר היא סיפרה שהמציאות אינה רומנטית לא שמחתי לאידה. מאמרה של אדמית "חמישה חודשים ביפו" http://www.notes.co.il/adamit/54921.asp מאמרה של אדמית "מייצור כלאיים לזהות יהודית-ערבית" שנכתב בערך שנה קודם לכן http://www.notes.co.il/adamit/36342.asp
אדמית פרא היא ממוצא תימני שגדלה בבית "ישראלי ציוני" כך נפתחת רשימתה של אדמית פרא באתר רשימות הנקראת "חמישה חודשים ביפו" יצאנו עם הכלבה לעת ערב. הלכנו עד כיכר חג' כחיל לקנות פלאפל. בדרך חזרה, עברנו ברחובות הסמוכים בשכונה. מתוך קולות הבתים שמענו את הקריאות נגד מבצע עופרת יצוקה שהוצג בטלוויזיה. הילדים בחוץ שיחקו לעת ערב באבנים ומקלות. צועקים אללה הוא אכבר בקולי קולות. הכלבה זיהתה אחד מהם מרים אבן גדולה. היא ראתה משהו בעיניים שלו עוד לפני שהילד בעצמו ידע מה הוא הולך לעשות עם האבן. היא שחררה את עצמה מהקולר וקפצה בנביחות לעבר הילד. כמו זאבה שמסתערת על התוקף. בטרם הספקתי לעכל מה קורה, הילד הניח את האבן וברח עם שאר הילדים שנבהלו מהנביחות. בחודש מרץ לפני שנה כתבה אדמית פרא רשימה שכותרתה "מיצור כלאיים אל זהות יהודית-ערבית" שלוש פיסקאות קטנות מייצגות את רוחו של המאמר הארוך תחושת התסכול העיתונאית אוחזת בי, והכתב הפלילי מביט בי כמו מתוך הבנה ואומר: " מה את מתרגשת? אלה חלקי החילוף שלכם לא?" האתיופים. חלקי החילוף של התימנים. לפתע מאחור עקפה אותי מכונית בנסיעה עצבנית. כשהגענו לצומת יצאה מהמכונית אישה כבת 35 והתקרבה לעברי, היא הייתה לבושה לבן וז'קט ורוד בהיר, שיערה מטופח ועל אפה משקפיים יקרות, היא ניגשה אל חלון המכונית שלי ואמרה: "אנשים עם צבע כמו שלך צריכים לרדת מהכביש. את השלווה המזרחית שלי, אותה תחושת רוגע שלאחר המסע, מצאתי בסיני. בסיני הרגשתי אנרגיה לא מוסברת, שאין היגיון בצדה, אנרגיה של חמימות ביתית. התמזגתי עם המדבר שדיבר אלי בשפת הצלילים שהיו מוכרים לי ממקום רחוק ועם זאת כה קרוב. ירדתי לסיני מתי שרק יכולתי. הכרתי שם חברים מצריים, בדווים, ירדנים, שמעתי לראשונה את אום כול-ת'ום וקראתי את ספרה של פאוזיה אסעד "המצרייה". עד כאן אדמית זהות היא הדשן שאדם מקבל קודם כל מהויו מינקות עד בגרות. מי שגדל גם על ערבית שדיברו בבית,מבשל את מה שאמא שלו בלבד,מתרגש מהפיוטים שהם מסורת של מאות אלפי שנים,מתרגש מהימים הנוראים בית כנסת שהתפללו בו כמו בגולה הערבית יכול לנכס לעצמו תרבות מרוקאית,עירקית,תימנית,תוניסאית או חלבית. יש הרבה שגדלו במנותק מהמסורת וגילו את ה"מזרחיות" שלהם. בדרך כלל "מזרחיות" זו היא עניין פוליטי ,לא אישי,לא תרבותי במקרים רבים אנטיציונית . במקרים רבים נושאים את נס "הזהות המזרחית" לשוא כדי למרוד בחינוך הציוני. עם אדמית ניהלתי בבלוג שלה ויכוחים רבים על נושא ה"יהודים-ערבים" .כאשר היא סיפרה שהמציאות אינה רומנטית לא שמחתי לאידה. מאמרה של אדמית "חמישה חודשים ביפו" http://www.notes.co.il/adamit/54921.asp מאמרה של אדמית "מייצור כלאיים לזהות יהודית-ערבית" שנכתב בערך שנה קודם לכן http://www.notes.co.il/adamit/36342.asp
