יום שחור
וזה בדיוק מה שאני כל כך שונאת בך, אורנית. את רצה, וממהרת, וכמעט שמאחרת, ולבסוף- נופלת מכל המדרגות. אחת הצלקות הישנות שלך, מהילדות בברך נפתחת, וטיפות דם מטפטפות ממנה לאט. את מדממת. שורף לך. את ממשיכה לרוץ, וחיוך קטן וחולני מתפשט לך על הפנים. כבר יצאת מהבית, עכשיו את רצה ברחוב בבגדי הכדורסל שלך וכולם מסתכלים. שוב, ולך לא איכפת. שוב. הרי את בעצמך יודעת שזה לא משנה, הרי מבפנים את כבר בוערת. שוב. ילדה, שתינו יודעות שאת לא באמת אוהבת את עצמך... את פשוט לא יכולה להתמודד עם כמויות השנאה העצמית שלך, אז את מנסה להמיר אותן באהבה המזויפת הזאת. מתאים לך. עכשיו את כבר על המגרש. את שקטה, והעיניים שלך ניראות קצת עצובות. את מנסה לקלוע ולא מצליחה אפילו מהזווית שאת הכי אוהבת. את ממלמלת כמה מילים לא ברורות וממשיכה לנסות. את מרגישה מסורבלת. מגושמת. תקועה. חובבנית. חסרת תועלת. דפוקה. מיותרת. התסכול שלך מתמזג עם טיפות הזיעה, שמתחליות לנשור מפניך ומרטיבות את כולך. האימון מתחיל, ואת מבינה שזו היתה טעות לבוא לפה. מאוחר מדי. מאוחר מדי לתקן טעויות, להשתנות, להתעקש להיות עוד קצת ילדה, ומאוחר מדי לעזוב את האימון. טוב, אז תתפלאי- אבל את עוד ילדה. אז נכון, התחת שלך כברב לא נכנס למגלשה, וזה גם לא כל כך מפריע לך... הרי אף פעם לא באמת אהבת מגלשות, נכון? אבל בפרספקטיבה שלך יש עוד מעט תמימות. ממש מעט.. מה שנשאר ממך. את יודעת, כשהבעת את רצונך לחזור להיות קצת ילדה ליום אחד באחת מהמחשבות הטיפשיות שלך, מיד קלטתי שיש מעט בילבול וספק במילותייך. ככה זה כשאת מכורה למחשבות שלך, נכון? בכל מקרה- ביקשת קצת פיסות של ילדות, קיבלת. ועכשיו- קשה לך להתמודד איתן. את משעשעת אותי, את יודעת? תחייכי, גם אם מזויף. רדפת אחרי עצמך יותר מדי בזמן האחרון, לא כן? תנשמי עמוק, ותקחי קצת הפסקה מכל הרגש הזה שלך. זה יעשה לך רק טוב. שיהיו לך חיים נעימים. שונאת אותך עד אין קץ- את עצמך.
וזה בדיוק מה שאני כל כך שונאת בך, אורנית. את רצה, וממהרת, וכמעט שמאחרת, ולבסוף- נופלת מכל המדרגות. אחת הצלקות הישנות שלך, מהילדות בברך נפתחת, וטיפות דם מטפטפות ממנה לאט. את מדממת. שורף לך. את ממשיכה לרוץ, וחיוך קטן וחולני מתפשט לך על הפנים. כבר יצאת מהבית, עכשיו את רצה ברחוב בבגדי הכדורסל שלך וכולם מסתכלים. שוב, ולך לא איכפת. שוב. הרי את בעצמך יודעת שזה לא משנה, הרי מבפנים את כבר בוערת. שוב. ילדה, שתינו יודעות שאת לא באמת אוהבת את עצמך... את פשוט לא יכולה להתמודד עם כמויות השנאה העצמית שלך, אז את מנסה להמיר אותן באהבה המזויפת הזאת. מתאים לך. עכשיו את כבר על המגרש. את שקטה, והעיניים שלך ניראות קצת עצובות. את מנסה לקלוע ולא מצליחה אפילו מהזווית שאת הכי אוהבת. את ממלמלת כמה מילים לא ברורות וממשיכה לנסות. את מרגישה מסורבלת. מגושמת. תקועה. חובבנית. חסרת תועלת. דפוקה. מיותרת. התסכול שלך מתמזג עם טיפות הזיעה, שמתחליות לנשור מפניך ומרטיבות את כולך. האימון מתחיל, ואת מבינה שזו היתה טעות לבוא לפה. מאוחר מדי. מאוחר מדי לתקן טעויות, להשתנות, להתעקש להיות עוד קצת ילדה, ומאוחר מדי לעזוב את האימון. טוב, אז תתפלאי- אבל את עוד ילדה. אז נכון, התחת שלך כברב לא נכנס למגלשה, וזה גם לא כל כך מפריע לך... הרי אף פעם לא באמת אהבת מגלשות, נכון? אבל בפרספקטיבה שלך יש עוד מעט תמימות. ממש מעט.. מה שנשאר ממך. את יודעת, כשהבעת את רצונך לחזור להיות קצת ילדה ליום אחד באחת מהמחשבות הטיפשיות שלך, מיד קלטתי שיש מעט בילבול וספק במילותייך. ככה זה כשאת מכורה למחשבות שלך, נכון? בכל מקרה- ביקשת קצת פיסות של ילדות, קיבלת. ועכשיו- קשה לך להתמודד איתן. את משעשעת אותי, את יודעת? תחייכי, גם אם מזויף. רדפת אחרי עצמך יותר מדי בזמן האחרון, לא כן? תנשמי עמוק, ותקחי קצת הפסקה מכל הרגש הזה שלך. זה יעשה לך רק טוב. שיהיו לך חיים נעימים. שונאת אותך עד אין קץ- את עצמך.
