יום שלישי

ענן כבד

New member
יום שלישי

שלום לאמהות שלום לדנה .
אתמול בדוקו ,הקרינו סרט על אימא אלמנה ואם שכולה {פתחתי באמצע }שם, אמרה האם משפט אחד .עם מות הבן נלקחו הרבה מאוד מהיכולות ,הרבה מאוד מהרצונות .
הזדהיתי איתה ,אבל רציתי גם לספר ולשתף .
אצלי הייתה תקופה ארוכה של הרבה לא -לא יכולה - ,למה שהחיים בחוץ מציעים .הרבה מאד לא ...האבדון משך אותי כלפי מטה בתחושות , בתקוות , בתחושת השליטה,ההשפעה . חוסר האונים הוא נורא בני שהיה במרכז העולם אצלנו, איננו. אז בבית החולים לפתע שם עמדנו. מבולבלים ,מבוהלים ,הקרקע נשמטה באחת ,יד להושיט לילדנו ,בני כבר היה אז בן 17 לעזרה ,להציל אותו לא יוכלנו.
גם הרופאים שכול כך השתדלו .הגורל החליט ,היכה , המחלה הלמה כגרזן באחת , התסכול היה נוראי וצריך בלעדי הבן להמשיך .
ובכול זאת המשכנו .
ואחרי שנים גם העזתי לאט לאט לחזור ליכולות ,בצעדים קטנים לנסות לצאת לפה ולשם.
ולקבל כוחות לדרך הלאה .
לאחרונה התחלתי לצאת להליכות . ובזה רציתי לעודד גם אתכן ,ההליכה מרגיעה ,ההליכה ממתנת ,ההליכה נותנת אנרגיה , אני ממליצה מאוד ,כעוגן נוסף ,כדרך להתמודדות התמידית שלנו בכאב שלא מרפה .מבקשת שתנסו .
 
נכון

השכול לוקח הרבה אנרגיות וכוחות.חלק מסויים פשוט נגמר.אולי התמימות?אולי היכולת הפשוטה להנות מכאן ועכשיו ?אני מנסה לגייס את עצמי להליכות ויש לי גם כלבה מתוקה שתמיד שמחה לצאת:)
 
ענן כבד

אם זה לא קשה מדי בבקשה תשתפי ממה הילד נפטר...רועי שלי היה במצב סופני הרבה זמן. הליווי שלו לקראת הסוף לא היה קל אבל זכינו שיהיה באינטימיות של הבית ומוקף באהבה.כל יום אני חושבת על היום האחרון...הפרידה.
 

ענן כבד

New member
השבת יורדת

שלום לדנה שלום לאימא של ,מה שלומכן?
לשאלתך , אמא של ,בני שהיה עד המחלה ילד בריא לחלוטין ,נפטר מסרטן הדם .המחלה שפגעה בו לפתע ,היתה סוערת .מרגע הגילוי ,עברו שבע ימים .
לא הצליחו להציל אותו .
המחלה תפסה אותו באמצע הבגרויות .עם מותו הפתאומי והלוא מובן ,החיים שלנו השתנו , וכול יום מתמודדים מחדש .המועקה מחליפה צבעים גדלים וצורות ,יש ימים כהים ,יש ימים כהים פחות יש בהירים יותר. כך גם הרגעים .
וכך ממשיכים עם הכאב,וממשיכים .
 

דנה אז

New member
חוסר כוחות

כל כך מזדהה עם תיאורך. החיים כמו חזרו למסלולם ואני חווה אותם בצעדים מהוססים. יכולה להתמודד עם דבר אחד בכל פעם, כשיש עומס או מספר אירועים מרגישה את חוסר הכוחות, את כאבי וכועסת ומתוסכלת ממקומו של הגורל.
התחלתי ללכת מעט לפני שהכל קרה, למזלי החברה שאיתה הלכתי התעקשה שאחזור לאחר השלושים. ומאז ההליכה שימשה אותי, הרגיעה, בתחילה כשהלכתי לבדי היו פעמים שהלכתי ובכיתי, שקעתי במחשבות, והיו פעמים שהלכתי עם חברות ודיברנו על הכאב, הגעגועים. וגם עכשיו כאילו כל היום אני מדחיקה את הכל לאותה שעה של הליכה ושם מאפשרת לי להתמודד עם כאבי, מחשבותי אך גם נרגעת ומתחזקת.
 
למעלה