אני שומע את הצרחות עד כאן...
סתתאםם... טוב, הבה נסכם את הדיון לגבי הדיינים כך: זה צרם והכאיב לי לגמרי במישור אמוציונאלי. כשאני בוחן את הדברים רציונלית מסתבר שאת צודקת, ועדיין, בלב - זה קשה לי. אולי אני לא יכול להסביר למה, וייתכן אפילו שהניסיון להסביר מיותר לגמרי. כך אני מרגיש, יכול להיות מפני שכל ההתנסויות שלי עם רבנים היו יחסית חיוביות, ובגדול אינני רואה אותם כאנשים מזיקים, ובד בבד אני נותן משקל ליקר ולנאצל שבהם (במסורת היהודית וכו'). בסוף, אדם בוחן דברים גם מהזווית הרגשית והנסיונית שלו. אדם אחד התנסה עם X כך, ולכן דעתו לגבי X תהיה כך; ואילו אדם אחר, שהתנסה אחרת לגמרי, גם דעתו תהיה שונה. למרות שאובייקטיבת האמת כנראה נמצאת אי שם באמצע. אני לא נשאר חרדי, אני נשאר לבוש כחרדי. הבדל, ויחי ההבדל. דה פקטו, שנים אני לא חרדי, (חרדי כמובן אין לו שם קשר לשמירת מצוות, שיהיה ברור). הספרות שאני קורא, המוזיקה שאני שומע, חלקים גדולים מהחברה, הלך המחשבה, החלומות - כל אלו אצלי הם מודרניים וחופשיים וליברלים. אני לא עוזב, כי אין לי דחפים חזקים לעזוב הגדולים מהדחפים החזיקם להישאר. אילו הייתי חסיד גור, המצב היה שונה לגמרי, וגם אז צריך המון תעצומות נפש, והמחירים שמשלמים אלו שיוצאים "לחופש" לא בהכרח מומלצים... צריך לחשוב היטב. יש הרבה מקומות שהדברים יכולים לפגוע בבטן הרכה, וצריך לעשות שיקול מדוד וזהיר עד מאוד לפני שמחליטים החלטות בלתי הפיכות. בגור, במיוחד לאישה, יש הרבה סיבות לעזוב. המחנק, המחנק. במקומות אחרים, פתוחים ומאווררים יותר, זה נהיה הרבה יותר מסובך. אם את לא מבינה את זה, זה סימן שיש בך משהו טוטלי, שרואה את הדברים בשחור לבן, וזו לגמרי זכותך. אצלי אין שחור לבן, הכל צבעוני, הכל מעורבב, גוונים גוונים. וכן, אני גם איש רגשני מאוד, עם קשרי משפחה נורא עמוקים. אם זאת נראית לך בכיינות, אז נוסף על כך שאת טוטלית, חסר לך גם משהו אנושי בסיסי. כן, אני בוחר להעדיף פחות חופש, אבל כן סיפוק צרכים בסיסים - של שהייה במחיצת ילדיי, להיות בקשר טוב עם משפחתי שאני מאוד אוהב (אז מה אם הם חרדים? ביסוד הדברים, הם לא מציקים לי!). וזה קשה, וזה אנושי, וזה מסובך, וכואב, וגורם לי לבכות. אז אצלך הפתרון הוא זבנג וגמרנו. אז זהו, שלא תמיד גמרנו. אני לא יודע במקרה שלך מה קרה, אבל התוודעתי לאנשים שעשו מה שעשית, וחתכו את הכול, ושילמו על כך מחירים נפשיים ורגשיים כבדים מאוד. אולי זה היה שווה להם, מקרה שלהם לא הייתה כל ברירה, הם היו מוכרחים לעשות אם רצו להמשיך לחיות. את רוצה לצרוח עליי? תצרחי. אני רק מקווה שזה לא צרחות על עצמך, על הדברים שאבדו לך במסעך, כי אז את בכיינית בדיוק כמוני, רק לצד השני...
