דברים שפרסמתי היום לזכר אבי ז"ל:
יום שני ל'שבעה' על אבי ז"ל. שבעה בעידן הקורונה בה כמעט ולא פוגשים מנחמים פיזית ובכל זאת יש רצון לספר על אבא ולשתף. אז ברוך ממציא הפייסבוק ודומיו
.
אמנם תכננתי יותר לכתוב על אבא נטו, אך לאור התגובות על מה שנכתב אתמול, בחרתי להוסיף עוד כמה סיפורים מתקופת המלחמה הקשורים לאבי ז"ל, גם אם לא היה ה'גיבור' היחיד בהם.
דודי ז"ל, סימון, האח הבכור של אבי, עסק בתחילת המלחמה באיתור מקומות מסתור ליהודים. יום אחד אבי ואימו הסתתרו בדירת מסתור שהוא ארגן להם. מה שהם לא ידעו זה שדוד שלי הסתתר בעצמו בדירה ליד. בעלי הבתים הנכריים לא ידעו האחד על השני שהם מסתירים יהודים, שכן לאור סכנת החיים הממשית שהייתה טמונה בכך ומחשש להלשנות, כל 'בעל בית' הסתיר את העובדה שהסתיר יהודים גם משכנים הנכרים. אנחנו מדברים על תקופה בה בני משפחה הופרדו פעמים רבות, לא ידעו היכן האחרים, וכדו'.
דוד סימון רצה מאוד לספר לאחיו ולאימו שהוא בדירה לידם, אך לא יכל כמובן סתם לצאת מדירת המסתור שלו ולדפוק אצלם בדלת. יום אחד הוא ישב לנגן על הפסנתר בדירה בה הסתתר ניגון שנכתב לפני המלחמה בבית המשפחה. צריך לציין למי שלא מכיר, שכל המשפחה של אבי הייתה מאוד מוסיקלית. שני דודַי אף התפרנסו מזה תקופה מסוימת, ובביתם נכתבו מעת לעת נעימות 'משפחתיות'.
כך, כשאבי וסבתי שמעו נעימה בוקעת מהדירה שלידם שרק המשפחה הגרעינית יכלה להכיר, הם הבינו שאחיהם/בנם נמצא בדירה לידם.
מסוג הסיפורים שהתסריטאי הטוב ביותר בהוליווד לא היה מסוגל לחשוב עליו, אבל מוזרות התקופה גרמה להם.
פעם אחרת כשהסתתרו (אבי ואימו) בחווה כלשהי, קיבלו כל הסועדים בשר חזיר לשולחן. לסבתי ע"ה, המבוגרת שבחבורה, בעה"ב הגיש את אף החזיר. זה כנראה נחשב דליקטס מיוחד באותה תקופה, כאשר בשר בכלל לא היה משהו שקל היה להשיג, גם לא לגוים.
אבי וסבתי הסתכלו אחד על השניה, החליטו יחדיו במבט שאין להם ברירה אלא לאכול (פיקוח נפש), שכן היו סועדים נוספים ואסור היה שייוודע שהם יהודים מפאת הסיכון שאחד מהם יתפתה להסגיר אותם לנאצים תמורת סכום שהיה מקבל על כך. הם לא יכלו פשוט להצהיר על יהדותם ועל כך שלא יכלו לאכול חזיר.
אלא שבפועל הם פשוט לא הצליחו. לקחו כל אחד ביס אחד או שניים, ופשוט לא הצליחו 'להעביר את זה בגרון' ' (הנשמה היהודית הייתה חזקה מההחלטה הרציונלית
). בסוף הארוחה בזמן פינוי הכלים, כשבעה"ב ראה ש'מעדן המעדנים' היקר, אף החזיר, נותר כמעט במלואו על הצלחת, הוא צרח על סבתי שלעולם לא ייתן לה שוב את אף החזיר. סבתי ואבי חייכו, אבל הסובבים לא השכילו להבין מדוע .
אגב שאלתי פעם את אבא מדוע לא הציע את שמות הזוג שהסתיר אותם ל'יד ושם', כמתאימים להכרה כחסידי אומות העולם. תשובתו הפתיעה אותי, אך נתנה גם זווית מובנת יותר לסיפור דלעיל. הוא הסביר שבעל הבית היה אנטישמי. אז איך ומדוע הוא הסתיר אותם? מה שקרה זה שהגרמנים גייסו בכפיה צעירים הולנדים לצבא הגרמני. צעירים הולנדים רבים הסתתרו כדי להימנע מכך. אבי, שהיה בן 18 כשהתחילה המלחמה (בהולנד), הוסתר אצל משפחה זו ביחד עם אימו על תקן צעיר שמתחמק מגיוס, לא כיהודי. אם בעה"ב היה מגלה את יהדותם, היה חשש ריאלי שהיה מסגיר אותם לנאצים בלי לחשוב פעמיים.
אמנם חשוב לומר, בעיוות היסטורי מוזר, אנחנו חיים היום (בין השאר) בזכות אותה משפחה אנטישמית. היא אכן סיכנה את חייה להסתרת אנשים בצרה, רק שלא למען יהודים מבחינתה. זאת בניגוד לכל המשפחות האחרות אצלם הסתתרו הורי לאורך המלחמה.
יום שני ל'שבעה' על אבי ז"ל. שבעה בעידן הקורונה בה כמעט ולא פוגשים מנחמים פיזית ובכל זאת יש רצון לספר על אבא ולשתף. אז ברוך ממציא הפייסבוק ודומיו
.אמנם תכננתי יותר לכתוב על אבא נטו, אך לאור התגובות על מה שנכתב אתמול, בחרתי להוסיף עוד כמה סיפורים מתקופת המלחמה הקשורים לאבי ז"ל, גם אם לא היה ה'גיבור' היחיד בהם.
דודי ז"ל, סימון, האח הבכור של אבי, עסק בתחילת המלחמה באיתור מקומות מסתור ליהודים. יום אחד אבי ואימו הסתתרו בדירת מסתור שהוא ארגן להם. מה שהם לא ידעו זה שדוד שלי הסתתר בעצמו בדירה ליד. בעלי הבתים הנכריים לא ידעו האחד על השני שהם מסתירים יהודים, שכן לאור סכנת החיים הממשית שהייתה טמונה בכך ומחשש להלשנות, כל 'בעל בית' הסתיר את העובדה שהסתיר יהודים גם משכנים הנכרים. אנחנו מדברים על תקופה בה בני משפחה הופרדו פעמים רבות, לא ידעו היכן האחרים, וכדו'.
דוד סימון רצה מאוד לספר לאחיו ולאימו שהוא בדירה לידם, אך לא יכל כמובן סתם לצאת מדירת המסתור שלו ולדפוק אצלם בדלת. יום אחד הוא ישב לנגן על הפסנתר בדירה בה הסתתר ניגון שנכתב לפני המלחמה בבית המשפחה. צריך לציין למי שלא מכיר, שכל המשפחה של אבי הייתה מאוד מוסיקלית. שני דודַי אף התפרנסו מזה תקופה מסוימת, ובביתם נכתבו מעת לעת נעימות 'משפחתיות'.
כך, כשאבי וסבתי שמעו נעימה בוקעת מהדירה שלידם שרק המשפחה הגרעינית יכלה להכיר, הם הבינו שאחיהם/בנם נמצא בדירה לידם.
מסוג הסיפורים שהתסריטאי הטוב ביותר בהוליווד לא היה מסוגל לחשוב עליו, אבל מוזרות התקופה גרמה להם.
פעם אחרת כשהסתתרו (אבי ואימו) בחווה כלשהי, קיבלו כל הסועדים בשר חזיר לשולחן. לסבתי ע"ה, המבוגרת שבחבורה, בעה"ב הגיש את אף החזיר. זה כנראה נחשב דליקטס מיוחד באותה תקופה, כאשר בשר בכלל לא היה משהו שקל היה להשיג, גם לא לגוים.
אבי וסבתי הסתכלו אחד על השניה, החליטו יחדיו במבט שאין להם ברירה אלא לאכול (פיקוח נפש), שכן היו סועדים נוספים ואסור היה שייוודע שהם יהודים מפאת הסיכון שאחד מהם יתפתה להסגיר אותם לנאצים תמורת סכום שהיה מקבל על כך. הם לא יכלו פשוט להצהיר על יהדותם ועל כך שלא יכלו לאכול חזיר.
אלא שבפועל הם פשוט לא הצליחו. לקחו כל אחד ביס אחד או שניים, ופשוט לא הצליחו 'להעביר את זה בגרון' ' (הנשמה היהודית הייתה חזקה מההחלטה הרציונלית
). בסוף הארוחה בזמן פינוי הכלים, כשבעה"ב ראה ש'מעדן המעדנים' היקר, אף החזיר, נותר כמעט במלואו על הצלחת, הוא צרח על סבתי שלעולם לא ייתן לה שוב את אף החזיר. סבתי ואבי חייכו, אבל הסובבים לא השכילו להבין מדוע .אגב שאלתי פעם את אבא מדוע לא הציע את שמות הזוג שהסתיר אותם ל'יד ושם', כמתאימים להכרה כחסידי אומות העולם. תשובתו הפתיעה אותי, אך נתנה גם זווית מובנת יותר לסיפור דלעיל. הוא הסביר שבעל הבית היה אנטישמי. אז איך ומדוע הוא הסתיר אותם? מה שקרה זה שהגרמנים גייסו בכפיה צעירים הולנדים לצבא הגרמני. צעירים הולנדים רבים הסתתרו כדי להימנע מכך. אבי, שהיה בן 18 כשהתחילה המלחמה (בהולנד), הוסתר אצל משפחה זו ביחד עם אימו על תקן צעיר שמתחמק מגיוס, לא כיהודי. אם בעה"ב היה מגלה את יהדותם, היה חשש ריאלי שהיה מסגיר אותם לנאצים בלי לחשוב פעמיים.
אמנם חשוב לומר, בעיוות היסטורי מוזר, אנחנו חיים היום (בין השאר) בזכות אותה משפחה אנטישמית. היא אכן סיכנה את חייה להסתרת אנשים בצרה, רק שלא למען יהודים מבחינתה. זאת בניגוד לכל המשפחות האחרות אצלם הסתתרו הורי לאורך המלחמה.
נערך לאחרונה ב:
