אובדתעצות1
New member
יומולדת 37 - פאן לי במקסימום
הסמיכות ההזויה הזאת בין האירועים.
לפחות פיזית חשבתי שארגיש כבר בסדר.... אבל איכשהו אני לא מתאוששת לגמרי.
עוד נורא חלשה ומעוכה.
הדימום עצמו נגמר , אני מקווה שזה תקין.
מתי כבר אעמוד על הרגלים חזרה?
בפן הנפשי יש עוד שני דברים כרגע שמעיבים על נשמתי, בצורה מאוד משמעותית, הם מערבים אחרים אז אני לא יכלה לפרט, אבל מרגיש שהכל יחד זה מסע ממש כבד.
שני הדברים האלו מלווים אותנו כבר תקופה, הם אומנם לא קשורים לעינייני ילודה אבל לפחות אחד מהם הוא משנה חיים ממש. וזה הכל כל כך מעיק עלי כמו איזה בלוק בטון.
ההריון שהיה והמחשבה על הבת שתוולד לי בקיץ ממש ממש עזרו לי להרים את הראש. ועכשיו כשזה נלקח ממני אני שוב מרגישה ייאוש מהמצב.
קשה לחגוג ככה יומולדת, לא שאני אוהבת ימי הולדת בכל מקרה, אבל יומולדת כזאת נוראית באמת לא דמיינתי.
חושבת על זה שביום ההולדת ה 28 שלי בדיוק, ילדתי את בני הבכור, איזה יום של אושר אין סופי זה היה.... ואיפה אני היום.
הסמיכות ההזויה הזאת בין האירועים.
לפחות פיזית חשבתי שארגיש כבר בסדר.... אבל איכשהו אני לא מתאוששת לגמרי.
עוד נורא חלשה ומעוכה.
הדימום עצמו נגמר , אני מקווה שזה תקין.
מתי כבר אעמוד על הרגלים חזרה?
בפן הנפשי יש עוד שני דברים כרגע שמעיבים על נשמתי, בצורה מאוד משמעותית, הם מערבים אחרים אז אני לא יכלה לפרט, אבל מרגיש שהכל יחד זה מסע ממש כבד.
שני הדברים האלו מלווים אותנו כבר תקופה, הם אומנם לא קשורים לעינייני ילודה אבל לפחות אחד מהם הוא משנה חיים ממש. וזה הכל כל כך מעיק עלי כמו איזה בלוק בטון.
ההריון שהיה והמחשבה על הבת שתוולד לי בקיץ ממש ממש עזרו לי להרים את הראש. ועכשיו כשזה נלקח ממני אני שוב מרגישה ייאוש מהמצב.
קשה לחגוג ככה יומולדת, לא שאני אוהבת ימי הולדת בכל מקרה, אבל יומולדת כזאת נוראית באמת לא דמיינתי.
חושבת על זה שביום ההולדת ה 28 שלי בדיוק, ילדתי את בני הבכור, איזה יום של אושר אין סופי זה היה.... ואיפה אני היום.
