Fellen Angle
New member
יומן ליובלי.
אני רוצה לשתף
התחלתי לכתוב משהו לפני שעה קלה.. אני כותבת לעצמי מעינייה של אחותי הקטנה, אחרי שהתאבדתי כביכול. מצפה לביקורת, פעם ראשונה בכל זאת ^^" [ בערך .. ] קמתי מהשולחן באמצע הארוחה כרוח סערה, לא ראיתי מימיני ומשמאלי יותר, דמעות הציפו את עייני. הרגשתי חסרת אונים וטובעת בתוך ים המחשבות שנוראיות של עצמי מתוך תוכי. נורא להרגיש את עצמך גוסס, נורא להרגיש את לבך מדמם למוות. ידעתי באותו יום שאני רוצה לשים לחיי סוף. ידעתי שאני לא אתן לאף אחד יותר שום דרך לרמוס אותי ואת כבודי ולהתרגש מכך יותר, אך ידעתי שהדרך היחידה להפסיק את הבדידות ואת הלעג העז, זה לשים לזה סוף, להפסיק את הגסיסה של עצמי במו ידי… לא יכולתי לסבול יותר, לא רציתי לחיות. 16.11.07 היום מצאנו את אחותי הגדולה, מזל טוב יובלי, יש לך יום הולדת, את בת 14 היום.. לפחות היית.. אני היא זאת שראתה אותך ראשונה, עשית את המעשה בחדר שלך. דקרת את עצמך בדיוק בלב ועשית סיבוב של 360 מעלות, ורק לאחר מכן יצאה נשמתך לחופשי. כך אמרו החוקרים. בסך הכל רציתי להעיר אותך.. רציתי לראות מה שלום ילדת היום הולדת, כ"כ ציפית ליום הזה. כל החקירות וגביית העדויות מכולנו, נערכו יום שלם בערך, כל היום המיוחד שלך יובלי, התבזבז על חקירת מותך הטרגי. העובדה שבחרת להיות כזאת אמיצה, ולהוכיח לנו ולעצמך שאת מסוגלת, ושאת יכולה לעמוד במילתך. אולי ללא הויכוח המטופש הזה על היציאות שלך עם חברים שלך, הויכוח המטופש הזה עם אמא, לא לצאת לגן המתוק שמכל דמעות חבריך, הפך למלוח ועצוב. לא לצאת לקניון שהתנקה מכל האנשים כנדמה שנותנים לך כבוד אחרון. לא לצאת לעיר לשוטט עם האנשים המיוחדים האלה שרק יצא לך לפגוש פעמים ספורות, אך היה נדמה לך שהכרת אותם בכל חייך, כי הבינו אותך יותר טוב מכולם. כי ידעו מה זה לסבול באמת. יובלי שלי, שרתי לך שיר יום הולדת, ואפיתי לך עוגה, והדלקתי את הנרות.. אך לא את כיבית אותם, אלה אני. אני ביקשתי כמתנת יום הולדת בשבילך לעלות לגן העדן, לעבור לצד היפה הזה שאותו ייחלת לעצמך. אף אחד לא יודע למה בעצם, למה בחרת למות? למה בחרת לשים סוף לעתידך המבטיח, המושלם והורוד הזה שציפה לך בקוצר רוח? למה החלטת לוותר? 17.11.07 הלוויתיך התקיימה בבוקר, על אף השעה הציפורים דממו, ולא היה מי שיצייץ לי שיר שמח עוד. מאטה אשמע רק את הצליל העמוק והחד שלא מפסיק לדקור חזק בלב, של הדממה שלך, של הצליל שלא ישמע ממך עוד. היו אנשים רבים ספור.. באמת, אנשים שאנחנו בכלל לא ידענו שהכרת. המון חברים מחיפה, מראשון, אנשים שלא היית מתארת כנראה את חייך בלעדיהם, בזמן שאנחנו יושבים בבית ומתעלמים מבעיותיך, מתעלמים. כולם הגיעו לחלוק כבוד אחרון.. יובלי, זה בכלל לא היה דומה להלוויות שראיתי עד היום. לפני שנכנסנו לבית הקברות, כמובן שאני, אמא ואבא, סבא וכולם… כל הקרובים באמת, בכו דמעות מרות משתכולי אי פעם לתאר, אבל רק כשנכנסו, וגופתך הייתה מונחת במרכז החדר ושפתאום נתפס אך לא נתפס שאת באמת איננה, שהרב התחיל לקדש לעילוי נשמתך, אז היורה האמיתי הגיע. ים של דמעות.. כולן בעודן חמות, ורבות, מרטיבות את לחיינו ואת חולצותינו השחורות והקרועות. אמא לא הייתה מסוגלת לעמוד על רגליה, גם סבתא ודודה דורית לא. יובלי.. תראי מה עוללת הפעם, שוב את גורמת לכולנו לבכות. לקחו אותך לקבר שלך.. למקום בו תנוחי לעולם. למקום שממנו לא תקומי בבוקר לבית הספר, למקום שלא יקראו לך ממנו עוד, וגם אם יקראו, הרי שזה יהיה חסר טעם. עכשיו יותר מתמיד צבט לי הלב, הדמעות לא הפסיקו אבל לפתע גל קור תקף אותי והרגשתי עכשיו שמשהו בתוכי מת. גם פרצופים מוכרים ניתן היה לראות בוכים עכשיו, חבריך, ירדן, עדי, ויקי, עומר, מתן.. מי לא בא לבכות עליך יובלי? הבאנו לכבודך את אביתר בנאי.. שיקדיש לך כמה שירים שאותם אהבת יותר מהחיים עצמם מסתבר. אחרי ההלוויה, שהורדנו אותך, וכיסינו אותך באדמה שי שאלה את אמא איפה את ולמה את לא באה לשיר איתה עכשיו ולמה כולם בוכים? אמא אמרה לה שאת עייפה קצת מהכל והלכת לישון ועכשיו כולם בודדים. בערב היה אמור להיערך חג המעלות התנועתי שלכם, כמובן שהתבטל. כל חבריך התאספו בשנית במקום האירוע, כדי לקיים טקס אזכרה לכבודך, היה עצוב לראות שמקום כתובות האש המושקעות עליהם עבדו כה קשה, היה שם שמך שם, עולה בלהבות. וכאשר שמך קרס, כך גם אנחנו, וכל האנשים מסביב. כולם בוכים.. כולם בוכים. 18.11.07 יום הולדתו של חברך הטוב עומר. כל ה"חוגגים" באו לשבת שבעה איתנו.. עומר הגיע עם הוריו. עומר ישב רחוק מהוריו, ורק הסתכל בתמונה שלך, ספציפית מאוד, כל הזמן. שתמונה רואים אותך עושה את סימן הניצחון המפורסם עם בגדי הסנפלינג מטיול הסוכות התנועתי האחרון שבו את, הנערה עם פחד הגבהים הכי נוראי שהכרתי, עשתה את הסנפלינג כמו גדולה. היית גאה בעצמך, ראו את זה בעינייך. לאחר השתהות קלה מצדו של עומר הוא ביקש לקחת לעצמו את התמונה, הוא אמר שהיא מסמלת כמה תכונות מרכזיות שלך, האומץ והחן. כמובן שאמא נתנה לו.. דרך אגב יובלי, הבאנו לו את הפוסטר שציירת לו, הוא אמר שמתכוון לתלות אותו בחדר, הוא בכה כאשר קרא את ההקדשה בתחתית. זוכרת מה כתבת? " לעומר I was born to make you happy " טוב למעשה כולנו התרגשנו למראה הפוסטר. זאת רק התחלה, מקווה שנהנתם
אני רוצה לשתף
התחלתי לכתוב משהו לפני שעה קלה.. אני כותבת לעצמי מעינייה של אחותי הקטנה, אחרי שהתאבדתי כביכול. מצפה לביקורת, פעם ראשונה בכל זאת ^^" [ בערך .. ] קמתי מהשולחן באמצע הארוחה כרוח סערה, לא ראיתי מימיני ומשמאלי יותר, דמעות הציפו את עייני. הרגשתי חסרת אונים וטובעת בתוך ים המחשבות שנוראיות של עצמי מתוך תוכי. נורא להרגיש את עצמך גוסס, נורא להרגיש את לבך מדמם למוות. ידעתי באותו יום שאני רוצה לשים לחיי סוף. ידעתי שאני לא אתן לאף אחד יותר שום דרך לרמוס אותי ואת כבודי ולהתרגש מכך יותר, אך ידעתי שהדרך היחידה להפסיק את הבדידות ואת הלעג העז, זה לשים לזה סוף, להפסיק את הגסיסה של עצמי במו ידי… לא יכולתי לסבול יותר, לא רציתי לחיות. 16.11.07 היום מצאנו את אחותי הגדולה, מזל טוב יובלי, יש לך יום הולדת, את בת 14 היום.. לפחות היית.. אני היא זאת שראתה אותך ראשונה, עשית את המעשה בחדר שלך. דקרת את עצמך בדיוק בלב ועשית סיבוב של 360 מעלות, ורק לאחר מכן יצאה נשמתך לחופשי. כך אמרו החוקרים. בסך הכל רציתי להעיר אותך.. רציתי לראות מה שלום ילדת היום הולדת, כ"כ ציפית ליום הזה. כל החקירות וגביית העדויות מכולנו, נערכו יום שלם בערך, כל היום המיוחד שלך יובלי, התבזבז על חקירת מותך הטרגי. העובדה שבחרת להיות כזאת אמיצה, ולהוכיח לנו ולעצמך שאת מסוגלת, ושאת יכולה לעמוד במילתך. אולי ללא הויכוח המטופש הזה על היציאות שלך עם חברים שלך, הויכוח המטופש הזה עם אמא, לא לצאת לגן המתוק שמכל דמעות חבריך, הפך למלוח ועצוב. לא לצאת לקניון שהתנקה מכל האנשים כנדמה שנותנים לך כבוד אחרון. לא לצאת לעיר לשוטט עם האנשים המיוחדים האלה שרק יצא לך לפגוש פעמים ספורות, אך היה נדמה לך שהכרת אותם בכל חייך, כי הבינו אותך יותר טוב מכולם. כי ידעו מה זה לסבול באמת. יובלי שלי, שרתי לך שיר יום הולדת, ואפיתי לך עוגה, והדלקתי את הנרות.. אך לא את כיבית אותם, אלה אני. אני ביקשתי כמתנת יום הולדת בשבילך לעלות לגן העדן, לעבור לצד היפה הזה שאותו ייחלת לעצמך. אף אחד לא יודע למה בעצם, למה בחרת למות? למה בחרת לשים סוף לעתידך המבטיח, המושלם והורוד הזה שציפה לך בקוצר רוח? למה החלטת לוותר? 17.11.07 הלוויתיך התקיימה בבוקר, על אף השעה הציפורים דממו, ולא היה מי שיצייץ לי שיר שמח עוד. מאטה אשמע רק את הצליל העמוק והחד שלא מפסיק לדקור חזק בלב, של הדממה שלך, של הצליל שלא ישמע ממך עוד. היו אנשים רבים ספור.. באמת, אנשים שאנחנו בכלל לא ידענו שהכרת. המון חברים מחיפה, מראשון, אנשים שלא היית מתארת כנראה את חייך בלעדיהם, בזמן שאנחנו יושבים בבית ומתעלמים מבעיותיך, מתעלמים. כולם הגיעו לחלוק כבוד אחרון.. יובלי, זה בכלל לא היה דומה להלוויות שראיתי עד היום. לפני שנכנסנו לבית הקברות, כמובן שאני, אמא ואבא, סבא וכולם… כל הקרובים באמת, בכו דמעות מרות משתכולי אי פעם לתאר, אבל רק כשנכנסו, וגופתך הייתה מונחת במרכז החדר ושפתאום נתפס אך לא נתפס שאת באמת איננה, שהרב התחיל לקדש לעילוי נשמתך, אז היורה האמיתי הגיע. ים של דמעות.. כולן בעודן חמות, ורבות, מרטיבות את לחיינו ואת חולצותינו השחורות והקרועות. אמא לא הייתה מסוגלת לעמוד על רגליה, גם סבתא ודודה דורית לא. יובלי.. תראי מה עוללת הפעם, שוב את גורמת לכולנו לבכות. לקחו אותך לקבר שלך.. למקום בו תנוחי לעולם. למקום שממנו לא תקומי בבוקר לבית הספר, למקום שלא יקראו לך ממנו עוד, וגם אם יקראו, הרי שזה יהיה חסר טעם. עכשיו יותר מתמיד צבט לי הלב, הדמעות לא הפסיקו אבל לפתע גל קור תקף אותי והרגשתי עכשיו שמשהו בתוכי מת. גם פרצופים מוכרים ניתן היה לראות בוכים עכשיו, חבריך, ירדן, עדי, ויקי, עומר, מתן.. מי לא בא לבכות עליך יובלי? הבאנו לכבודך את אביתר בנאי.. שיקדיש לך כמה שירים שאותם אהבת יותר מהחיים עצמם מסתבר. אחרי ההלוויה, שהורדנו אותך, וכיסינו אותך באדמה שי שאלה את אמא איפה את ולמה את לא באה לשיר איתה עכשיו ולמה כולם בוכים? אמא אמרה לה שאת עייפה קצת מהכל והלכת לישון ועכשיו כולם בודדים. בערב היה אמור להיערך חג המעלות התנועתי שלכם, כמובן שהתבטל. כל חבריך התאספו בשנית במקום האירוע, כדי לקיים טקס אזכרה לכבודך, היה עצוב לראות שמקום כתובות האש המושקעות עליהם עבדו כה קשה, היה שם שמך שם, עולה בלהבות. וכאשר שמך קרס, כך גם אנחנו, וכל האנשים מסביב. כולם בוכים.. כולם בוכים. 18.11.07 יום הולדתו של חברך הטוב עומר. כל ה"חוגגים" באו לשבת שבעה איתנו.. עומר הגיע עם הוריו. עומר ישב רחוק מהוריו, ורק הסתכל בתמונה שלך, ספציפית מאוד, כל הזמן. שתמונה רואים אותך עושה את סימן הניצחון המפורסם עם בגדי הסנפלינג מטיול הסוכות התנועתי האחרון שבו את, הנערה עם פחד הגבהים הכי נוראי שהכרתי, עשתה את הסנפלינג כמו גדולה. היית גאה בעצמך, ראו את זה בעינייך. לאחר השתהות קלה מצדו של עומר הוא ביקש לקחת לעצמו את התמונה, הוא אמר שהיא מסמלת כמה תכונות מרכזיות שלך, האומץ והחן. כמובן שאמא נתנה לו.. דרך אגב יובלי, הבאנו לו את הפוסטר שציירת לו, הוא אמר שמתכוון לתלות אותו בחדר, הוא בכה כאשר קרא את ההקדשה בתחתית. זוכרת מה כתבת? " לעומר I was born to make you happy " טוב למעשה כולנו התרגשנו למראה הפוסטר. זאת רק התחלה, מקווה שנהנתם