Pretty Young Thing
New member
יומן מלחמה
גיבור שלי , כדאי שתמהר תבדוק במחסנית אם יש כדור חסר תספור את כולם , לא פחות ולא יותר אל תשכח את הסנדויץ'-שלא יישאר. הכנתי ארבע רגילים ואחד נותב בדיוק כמו שאתה אוהב. תספור את הצרורות שאתה שומר כשתדבר עם הבית, אל תספר. בדיחות שחורות לצד קפה שחור, וחבר שבא מהודו כדי לחזור לאותה חבורה מעוררת כבוד של גברים אמיצים שאהבתי מאוד. יריות נשמעו כשפקדת כשהביט בפניך לאור פנסים הסתכלת בעיניו והסטת מבט שלא יראה שהתרגשת, שלא יתרגש. כי לב רך לא יכול להילחם. שואפת אויר קר של לילה נזכרת למה את כאן לשנייה ושוב שוכחת. הבדיחות הגסות שלא הפריעו לך וריח זיעה שהשאירו לך ערפל את חושייך וחשבת לרגע שמשהו הגיוני קורה כאן ובכל זאת כעסת, למרות שלא היה זמן. כעסתי על כוס הקפה השחורה שלא נשברה, שעדיין ישבה שם תמימה ורציתי לצעוק לה שיש מסביבה מלחמה!! וכעסתי על עץ החרובים הזקן שלא שם לב שספרתי תחתיו כדורים והחרובים שנתן לי היו כל כך מתוקים ומרים. וכעסתי על השמש שהיא כל כך יפה ששקעה כל כך אדומה,מעל עץ החרובים וזרחה והבריקה את כוס הקפה השחורה כאילו כדי להכעיס עוד יותר. וכעסתי כי כתבתי את כל זה במכתב לבן אדם שכל כך רחוק מכאן שלא יודע בכלל שברגע הכי קשה שלי אני דווקא חושבת עליו. הם כבר נסעו ממני וחייכתי אליהם ואולי בגללי, הם שכחו מה הם יורים אולי בכל זאת הם ידעו שחשבתי שהם גיבורים. ומה זה שווה בכלל. מה עשיתי פה אם הם לא חוזרים? אני לא רוצה שישכחו את השמש בהרים ושנלחמנו באבק ונחנו תחת עץ החרובים וסיפרנו בדיחות גסות ושתינו קפה שחור אני לא רוצה לשכוח, אני גם לא רוצה לזכור.
גיבור שלי , כדאי שתמהר תבדוק במחסנית אם יש כדור חסר תספור את כולם , לא פחות ולא יותר אל תשכח את הסנדויץ'-שלא יישאר. הכנתי ארבע רגילים ואחד נותב בדיוק כמו שאתה אוהב. תספור את הצרורות שאתה שומר כשתדבר עם הבית, אל תספר. בדיחות שחורות לצד קפה שחור, וחבר שבא מהודו כדי לחזור לאותה חבורה מעוררת כבוד של גברים אמיצים שאהבתי מאוד. יריות נשמעו כשפקדת כשהביט בפניך לאור פנסים הסתכלת בעיניו והסטת מבט שלא יראה שהתרגשת, שלא יתרגש. כי לב רך לא יכול להילחם. שואפת אויר קר של לילה נזכרת למה את כאן לשנייה ושוב שוכחת. הבדיחות הגסות שלא הפריעו לך וריח זיעה שהשאירו לך ערפל את חושייך וחשבת לרגע שמשהו הגיוני קורה כאן ובכל זאת כעסת, למרות שלא היה זמן. כעסתי על כוס הקפה השחורה שלא נשברה, שעדיין ישבה שם תמימה ורציתי לצעוק לה שיש מסביבה מלחמה!! וכעסתי על עץ החרובים הזקן שלא שם לב שספרתי תחתיו כדורים והחרובים שנתן לי היו כל כך מתוקים ומרים. וכעסתי על השמש שהיא כל כך יפה ששקעה כל כך אדומה,מעל עץ החרובים וזרחה והבריקה את כוס הקפה השחורה כאילו כדי להכעיס עוד יותר. וכעסתי כי כתבתי את כל זה במכתב לבן אדם שכל כך רחוק מכאן שלא יודע בכלל שברגע הכי קשה שלי אני דווקא חושבת עליו. הם כבר נסעו ממני וחייכתי אליהם ואולי בגללי, הם שכחו מה הם יורים אולי בכל זאת הם ידעו שחשבתי שהם גיבורים. ומה זה שווה בכלל. מה עשיתי פה אם הם לא חוזרים? אני לא רוצה שישכחו את השמש בהרים ושנלחמנו באבק ונחנו תחת עץ החרובים וסיפרנו בדיחות גסות ושתינו קפה שחור אני לא רוצה לשכוח, אני גם לא רוצה לזכור.