"יומני היקר" קטעי שיחה ומחשבות
הבוקר, מוקדם מאד, נסענו להביא את הילדודס של בן זוגי להיות אצלנו בסוף השבוע. החשש מהתנועה הרבה (שעה וחצי נסיעה) ונוסף על כך שעון החורף שהתקייץ לו העירו אותנו הרבה לפני הציפורים. דקה לפני היציאה מהמיטה, הספקנו (או אולי אולצנו?) לקיים את מצוות פרו ורבו משום שזקיק בגודל 14X19 נגלה לנו ב US של אתמול... בדרך עם הזריחה שהאירה לנו את הדרך בין הרים ירוקים ונהרות שוצפי מים דיברנו על פעילו הפרו ורבו שלנו. חשבתי האם העובדה שהתהליכים שמעידים על העיתוי עוברים רק עלי, היא זו שגורמת לי להיות השעון הדובר והמודיע 'היום זה הזמן' למקומות היכון צא.... תהיתי האם עובדת היותו אב (הוכחה ליכולות הפירון שלו) מקטינה או מגדילה את השיתוף שלו בתהליך שאני או אנחנו עוברים. תהיתי האם העובדה שיצר ההורות שלו כבר מסופק נותנת לו הרגשה של מנוצל בתהליך שלנו. (אני בכוונה לא בוררת כאן מילים אלא מביאה את השיחה פחות או יותר כלשונה ולפחות כרוחה) האם העובדה שאני עדיין לא מיציתי את פוטנציאל הפוריות/הורות שלי הופכת אותי ל'רוצה' יותר? איך זה באמת שאני מרגישה צורך לומר תודה בכל פעם אחרי 'הזרעה' שכזו? (הזרעה, כי יחסי מין ולעשות אהבה ואפילו סקס, זה משהו אחר לגמרי
) אמר שהרצון של הגבר בילדים, חזק ככל שיהיה, הוא רצון שבא מהראש. ואילו אצלנו, הנשים, הרצון מגיע מהפופיק, מהבטן מהבפנוכו. זה רצון שאי אפשר בלעדיו (כשהוא קיים) זה כואב ביידים - הצורך הזה לחבק ילד שלך. אצל גברים כאמור, זה אחרת. (נכון, יש כאן הכללות, אז מה?
) עוד הוא אמר, שהוא, כאב עם תעודות, מרגיש הרבה יותר בטוח מאשר הוא מניח מרגיש גבר אחר שאין לו ילדים שצריך להתאמץ ולחשב ימים נכונים על מנת שיהיו לו. (אז תחשבו כמה זה מלחיץ את הבעל שלכן) זה לא העובדה שיש לו כבר ילדים הופכת את פעולת ה'צריך' ללפעמים בלתי אפשרית, אלא העובדה כי צריך. יחסים בכפייה
והכי חשוב, הוא אמר לי, שלא חשוב מה קורה עכשיו. פחות שעת שינה, עוד 'הזרעה' מאולצת ועוד US חודרני וכו' בסוף בסוף יהיה ילד זה הכי חשוב וכשיהיה ילד, אנחנו נשכח את כל זה. - - - ולכן, חברותי לפורום אני רוצה לומר, שאני לא ממש יודעת למה סיפרתי לכן את כל זה. אבל חלק מהתהליך יצירת החיים הזה, הוא התיעוד ואתן כאן, כחלק מהתיעוד הזה. אז בואו נרים עוד כוס של מיץ אשכוליות ונשתה לחיינו לחיי בני זוגינו ולחיי הילדים שבדרך.
שבת שלום ii
הבוקר, מוקדם מאד, נסענו להביא את הילדודס של בן זוגי להיות אצלנו בסוף השבוע. החשש מהתנועה הרבה (שעה וחצי נסיעה) ונוסף על כך שעון החורף שהתקייץ לו העירו אותנו הרבה לפני הציפורים. דקה לפני היציאה מהמיטה, הספקנו (או אולי אולצנו?) לקיים את מצוות פרו ורבו משום שזקיק בגודל 14X19 נגלה לנו ב US של אתמול... בדרך עם הזריחה שהאירה לנו את הדרך בין הרים ירוקים ונהרות שוצפי מים דיברנו על פעילו הפרו ורבו שלנו. חשבתי האם העובדה שהתהליכים שמעידים על העיתוי עוברים רק עלי, היא זו שגורמת לי להיות השעון הדובר והמודיע 'היום זה הזמן' למקומות היכון צא.... תהיתי האם עובדת היותו אב (הוכחה ליכולות הפירון שלו) מקטינה או מגדילה את השיתוף שלו בתהליך שאני או אנחנו עוברים. תהיתי האם העובדה שיצר ההורות שלו כבר מסופק נותנת לו הרגשה של מנוצל בתהליך שלנו. (אני בכוונה לא בוררת כאן מילים אלא מביאה את השיחה פחות או יותר כלשונה ולפחות כרוחה) האם העובדה שאני עדיין לא מיציתי את פוטנציאל הפוריות/הורות שלי הופכת אותי ל'רוצה' יותר? איך זה באמת שאני מרגישה צורך לומר תודה בכל פעם אחרי 'הזרעה' שכזו? (הזרעה, כי יחסי מין ולעשות אהבה ואפילו סקס, זה משהו אחר לגמרי