יומני היקר

[ענבר.]

יומני היקר

קמתי, התגלחתי, התלבשתי, פיהקתי. היום לא יצאתי לעבודה, כי מופז אמר שבית לא עוזבים, אז נשארתי בבית. קרעתי קצת עיתון, שיחקתי טטריס, והצצתי לשמחה השכנה ממול. פיתום צילצל בן גיגי, שהוא חבר טוב שלי וגם של המרכז. מה קורה אח שלו? שאלתי קדימה, אמר בן גיגי, הולכים קדימה. שמחתי שהעוצר נגמר ואפשר לצאת מהבית. ללכת קדימה זה הכי אחי. זה כמו קרבי, כמו משחק כסאות. הכי חשוב בחיים זה להתקדם. בדרך, שאלתי את בן גיגי מה חדש עם העבודה שלו, כי הוא סיפר לי שהוא מחכה כל רגע שיסדרו לו ג'וב בתור חבר מרכזי. בן גיגי אמר שעבודה היום זה רק אג'נדה והוא לא בעד. אני לא יודע מה זה אג'נדה, אבל אם בן גיגי אומר, אז גם אני נגד. ובכלל, אמר בן גיגי, עד שהשפם והמגפון לא מעמיד את המינימום על מינימום אלף חמש מאות, אין מה לדבר. דולר. בטח אלף חמש מאות דולר, מה חשבת אח שלו? אמריקה זה כאן. רק דולרים. חכם בן גיגי. איך אני אוהב ת'בנאדם הזה, איך יודע לקרוע מפות, קורע ורואה שלא יהיה שינוי בקרוב. גם מבין גדול בפוליטיקה. בן גיגי אומר שחייבים, אבל ממש חייבים לעשות בעם איחוד לאומי, כי הקרע עמוק, וליכוד בעם זה צב השעה. כשבן גיגי אומר את המילים האלה, אני מתרגש. אני רואה את המרצ שלו, אני רואה מולי איש עם ידע, רגישות, נחישות ובעיקר טוהר מידות, איש שנקי מכל פוזה, רענן כמו עלה ירוק. איך אומרים האשכנזיפתים האלה, טפי עליהם, אדם ורסטילי בן גיגי. יאללה, קדימה ביתר.

 

[פנה קוטה]

שורשי הקרועים

בימים הטרופים האלה אני חושבת על אבי שהיה שייך לדור הנפילים, אלה בוגרי המחנות שבאו ארצה להגשים ולבנות ולהבנות חסרי פוזה לובשי חאקי ובעלי מבטא מצחיק שמה שהיה הכי חשוב להם זה להוציא תוצרת מהאדמה ולמכור לתנובה חלב ולגדל דור ראשון דוברי עברית נטולי זכרונות כואבים הולכים בשדות ורומנטיקנים. היום דור הנפילים רואה את הנפילה ושותק. כי אין כבר למי לבוא בטענות וכבר אין בפני מי לנפנף בכרטיס החבר וכבר אין קולגות שעבדו בפלחה ביחד או דהרו בשיירות לנגב להניח את המוביל הארצי ולהניף את דגל הדיו באילת. דור הנפילים רואה את הנפילה ואנו בניהם ובנותיהם רואים את העוולה ואין למי לבוא בטענות אלא רק לעצמנו.