קופיפה טובעת
New member
יוצאת לאור והופכת ללא סמויה...
אני עוד מעט בת 24 ובשנים האחרונות אני די דכאונית. היו לי נפילות ועליות ומעולם לא אובחנתי. לפני כשנתיים- שלוש הייתי בטיפול בשיחות אצל עו"ס במרכז לבריאות הנפש של משרד הבריאות במשך כחצי שנה.
הטיפול הגיע אחרי נפילה רצינית שלי והתחלתי לשקם את נפשי אבל מבחינתי לא הטיפול היה זה שעזר, אלא שינויים בחיים כמו מציאת מקום עבודה ותוכניות ממשיות יותר לעתיד.
מאז שוב נפילות ועליות ולמרות שאני לא רואה את זה, ייתכן ואני באמת די חזקה כמו שהמטפלת שלי ועוד אנשים טוענים.
אני מאוד רגישה (תמיד הייתי) וכנראה זה משפיע על האופן הקיצוני שבו אני מרגישה דברים, הכל כזה גדול ודרמטי..
לפני יותר משנה החלו הפרעות שינה, אם הייתי נרדמת לא הייתי מחזיקה שינה להרבה זמן.
וככה זה נמשך תקופה... ניסיתי כדורי שינה שהיו בבית במינונים שונים ולא עזר, בעבר גם ניסיתי כדורים אחרים שלא עזרו.
הלכתי לרופא משפחה שהוא קשוב ולא מיהר ישר לרשום כדורים אבל בסופו של דבר נתן לי כדורי שינה שגם הם לא עזרו.
לבסוף החלטתי לא להתבייש ולומר לו (לרופא המשפחה) את האמת, שאני חושבת שהפרעות השינה שלי מקורן במשהו נפשי.
אז קצת דיברתי יותר והוא הסכים איתי שיש קשר למה שאני מתארת לדכאון ונתן לי מירו, כדור שאותו אני נוטלת כבר כחצי שנה.
אז בהתחלה התלהבתי ממנו ממש כי הוא היה מרדים אותי, לא עוזר לדכאון אבל "עושה לי לישון".
אבל חלפו הימים וההשפעה פחתה וגם השינה נדפקה וגם הדכאון לא עובר...
חזרתי לרופא והפעם העליתי את זה שאני חושבת שאולי אני צריכה פסיכיאטר.
הרופא שלי (שכל כמה זמן אני חוזרת אליו ואנחנו מתדיינים לגבי המשך טיפוטל, כך שהוא מספק לי מעקב) טוען שאני בדיכאון אבל שאני לא צריכה פסיכיאטר.
הוא ממשש היה קשוב אלי בפעם האחרונה ושאל שאלות רלוונטיות ובדק איתי דברים.
לבסוף הוסיף גם ציפרלקס לטיפול, שאותו אני לוקחת כבר שלוש וחצי שבועות.
ולאחרונה אני מרגישה ממש אבודה, אני סובלת יותר ממצבי רוח נפולים, מרגישה יותר את הדכאון.
ומה שהכי מטריד אותי שאני סובלת מחרדות כל הזמן, יותר מהרגיל. ואני חוששת שהציפרלקס גורם לזה.
אני לא יודעת איך אני אמורה להמשיך ככה.
בינתיים לקחתי כמה פעמים ואבן שאותו אני משיגה שלא מהרופא אלא מידיד וניסיתי גם חצי קלונקס.
אני משתגעת מזה שכדי לתפקד אני חייבת לסמם את עצמי בכל מיני כדורים וגם אז עדיין מאוד מאוד רע לי.
אני לא רוצה להמשיך ככה ולא יודעת מהי הדרך הנכונה בשבילי ואם אי פעם דברים יוכלו להראות אחרת עבורי...
אני עוד מעט בת 24 ובשנים האחרונות אני די דכאונית. היו לי נפילות ועליות ומעולם לא אובחנתי. לפני כשנתיים- שלוש הייתי בטיפול בשיחות אצל עו"ס במרכז לבריאות הנפש של משרד הבריאות במשך כחצי שנה.
הטיפול הגיע אחרי נפילה רצינית שלי והתחלתי לשקם את נפשי אבל מבחינתי לא הטיפול היה זה שעזר, אלא שינויים בחיים כמו מציאת מקום עבודה ותוכניות ממשיות יותר לעתיד.
מאז שוב נפילות ועליות ולמרות שאני לא רואה את זה, ייתכן ואני באמת די חזקה כמו שהמטפלת שלי ועוד אנשים טוענים.
אני מאוד רגישה (תמיד הייתי) וכנראה זה משפיע על האופן הקיצוני שבו אני מרגישה דברים, הכל כזה גדול ודרמטי..
לפני יותר משנה החלו הפרעות שינה, אם הייתי נרדמת לא הייתי מחזיקה שינה להרבה זמן.
וככה זה נמשך תקופה... ניסיתי כדורי שינה שהיו בבית במינונים שונים ולא עזר, בעבר גם ניסיתי כדורים אחרים שלא עזרו.
הלכתי לרופא משפחה שהוא קשוב ולא מיהר ישר לרשום כדורים אבל בסופו של דבר נתן לי כדורי שינה שגם הם לא עזרו.
לבסוף החלטתי לא להתבייש ולומר לו (לרופא המשפחה) את האמת, שאני חושבת שהפרעות השינה שלי מקורן במשהו נפשי.
אז קצת דיברתי יותר והוא הסכים איתי שיש קשר למה שאני מתארת לדכאון ונתן לי מירו, כדור שאותו אני נוטלת כבר כחצי שנה.
אז בהתחלה התלהבתי ממנו ממש כי הוא היה מרדים אותי, לא עוזר לדכאון אבל "עושה לי לישון".
אבל חלפו הימים וההשפעה פחתה וגם השינה נדפקה וגם הדכאון לא עובר...
חזרתי לרופא והפעם העליתי את זה שאני חושבת שאולי אני צריכה פסיכיאטר.
הרופא שלי (שכל כמה זמן אני חוזרת אליו ואנחנו מתדיינים לגבי המשך טיפוטל, כך שהוא מספק לי מעקב) טוען שאני בדיכאון אבל שאני לא צריכה פסיכיאטר.
הוא ממשש היה קשוב אלי בפעם האחרונה ושאל שאלות רלוונטיות ובדק איתי דברים.
לבסוף הוסיף גם ציפרלקס לטיפול, שאותו אני לוקחת כבר שלוש וחצי שבועות.
ולאחרונה אני מרגישה ממש אבודה, אני סובלת יותר ממצבי רוח נפולים, מרגישה יותר את הדכאון.
ומה שהכי מטריד אותי שאני סובלת מחרדות כל הזמן, יותר מהרגיל. ואני חוששת שהציפרלקס גורם לזה.
אני לא יודעת איך אני אמורה להמשיך ככה.
בינתיים לקחתי כמה פעמים ואבן שאותו אני משיגה שלא מהרופא אלא מידיד וניסיתי גם חצי קלונקס.
אני משתגעת מזה שכדי לתפקד אני חייבת לסמם את עצמי בכל מיני כדורים וגם אז עדיין מאוד מאוד רע לי.
אני לא רוצה להמשיך ככה ולא יודעת מהי הדרך הנכונה בשבילי ואם אי פעם דברים יוכלו להראות אחרת עבורי...
