יושבת ובוכה
כבר לא יודעת מה לעשות. לא יודעת למי לפנות. זקוקה לעזרה ויש לי הרגשה שכולם זורקים אותי ממקום למקום כאילו לא יודעים איך לאכול את הסיפור שלי. מנסים למצאו לי פתרונות כשכולה יש לי בקשות מאוד ברורות, אני רוצה שיעזרו לי לצאת מהבור שבו אני נמצאת, בור שכרגע נופלת בו ואין לי במה להחז מסביבי. הרגשה נוראית שכל מה שאני עושה כדי לבקש קצת עזרה ממישהו כנראה לא מספיק מובן, לא מספיק ברור. אני בוכה כשאני לבד בבית, בוכה כשאני באוטו, בוכה בלילה. בוכה כי רפאל חסר לי וכועסת כל כך שהוא כבר לא איתי, כועסת שהוא הלך ככה בפתאומיות, בוכה שלא הייתי שם איתו כשזה קרה, ובוכה כי אין לי עם מי לדבר על זה. כל האופציות שיש לי הם בבקרים ולא רוצה לפגוע בעבודה שלי, לא רוצה ששם ידעו שהכל לא ורוד אצלי כי אני משחקת אותה שם שהכל בסדר איתי למרות הכל, מחכה להיות מאוד רחוקה משם כדי לשחרר את הלחץ ולפתוח את ברזי הדמעות. בקשתי שיסדרו לי פגישות במקום העבודה כך שאף אחד לא ישים לב ששעה אני נעלמת וחוזרת כמו שהיה לי במקום הקודם כי שם היה איש מקצוע במקום. אז כאן גם אמור להיות מישהי אך היא בהריון מתקדם אז מסובך קצת מכל הבחינות אז ביקשו שאלך להוא שהייתי קודם (ואז להעדר מהעבודה) פעם אחד כדי לחשוב יחד מה עושים... לא מתאים לי בקיצור. מה הם לא מבינים שאני צועקת אצילו ומשחקים איתי משחקים כאלה. אין לי כוחות יותר. בא לי לעזוב את הכל, כל כך קשה לי כבר עם המסיכה הזאת, עוד אתמול עדן שאלה אותי למה רפאל מת, אם בכלל הייתי יודעת מה קרה לו, הלוואי שיכלתי לתת לה תשובה אבל אני לא יודעת למה רפאל הלך וכנראה שלעולם גם לא אדע. אני כותבת נורא מבולבל אבל כבר לא יכולה לעמוד מול הגעגועים האלה, רואה כל הזמן את התמונות של המלאך שלי ורוצה שהוא יחזור, רוצה שהיום הנורא ההוא לעולם לא היה, רוצה להתעורר ולגלות שהוא פה וכל זה היה חלום רע. רוצה לחבק אותו ולא לתת לו ללכת ממני... לחבק אותו ואת דר ואת אלה שלושת המלאכים שלי. למה החיים האלה כל כך החזריים... למה
כבר לא יודעת מה לעשות. לא יודעת למי לפנות. זקוקה לעזרה ויש לי הרגשה שכולם זורקים אותי ממקום למקום כאילו לא יודעים איך לאכול את הסיפור שלי. מנסים למצאו לי פתרונות כשכולה יש לי בקשות מאוד ברורות, אני רוצה שיעזרו לי לצאת מהבור שבו אני נמצאת, בור שכרגע נופלת בו ואין לי במה להחז מסביבי. הרגשה נוראית שכל מה שאני עושה כדי לבקש קצת עזרה ממישהו כנראה לא מספיק מובן, לא מספיק ברור. אני בוכה כשאני לבד בבית, בוכה כשאני באוטו, בוכה בלילה. בוכה כי רפאל חסר לי וכועסת כל כך שהוא כבר לא איתי, כועסת שהוא הלך ככה בפתאומיות, בוכה שלא הייתי שם איתו כשזה קרה, ובוכה כי אין לי עם מי לדבר על זה. כל האופציות שיש לי הם בבקרים ולא רוצה לפגוע בעבודה שלי, לא רוצה ששם ידעו שהכל לא ורוד אצלי כי אני משחקת אותה שם שהכל בסדר איתי למרות הכל, מחכה להיות מאוד רחוקה משם כדי לשחרר את הלחץ ולפתוח את ברזי הדמעות. בקשתי שיסדרו לי פגישות במקום העבודה כך שאף אחד לא ישים לב ששעה אני נעלמת וחוזרת כמו שהיה לי במקום הקודם כי שם היה איש מקצוע במקום. אז כאן גם אמור להיות מישהי אך היא בהריון מתקדם אז מסובך קצת מכל הבחינות אז ביקשו שאלך להוא שהייתי קודם (ואז להעדר מהעבודה) פעם אחד כדי לחשוב יחד מה עושים... לא מתאים לי בקיצור. מה הם לא מבינים שאני צועקת אצילו ומשחקים איתי משחקים כאלה. אין לי כוחות יותר. בא לי לעזוב את הכל, כל כך קשה לי כבר עם המסיכה הזאת, עוד אתמול עדן שאלה אותי למה רפאל מת, אם בכלל הייתי יודעת מה קרה לו, הלוואי שיכלתי לתת לה תשובה אבל אני לא יודעת למה רפאל הלך וכנראה שלעולם גם לא אדע. אני כותבת נורא מבולבל אבל כבר לא יכולה לעמוד מול הגעגועים האלה, רואה כל הזמן את התמונות של המלאך שלי ורוצה שהוא יחזור, רוצה שהיום הנורא ההוא לעולם לא היה, רוצה להתעורר ולגלות שהוא פה וכל זה היה חלום רע. רוצה לחבק אותו ולא לתת לו ללכת ממני... לחבק אותו ואת דר ואת אלה שלושת המלאכים שלי. למה החיים האלה כל כך החזריים... למה
