יושב לי על הלב

[מנעמים]

יושב לי על הלב

היי,
יש משהו שיושב לי על הלב זמן מה, וזה היחסים עם חמותי. היא לא אדם רע, אבל היא נוטה להיות קצת מרוכזת בעצמה ועצלנית, והדבר משפיע על יחסיה עם הילדים שלי, וזה מעציב אותי מאוד. אסביר.
אמא שלי איננה בחיים, ועל כן לילדי בעצם יש רק סבתא אחת. חמותי גרה במרחק של 7-10 דק נסיעה מאיתנו, באותה העיר, ניידת. בעיקרון חייה סובבים סביב נכדים אחרים שגרים ממש לידה, ובעצם היא לא טורחת לבוא לבקר את שאר נכדיה (ילדיי). היא אוהבת אותם, זה בטוח, אבל לא מתאמצת כדי להיות איתם. אם נגיע אליה - אז תנשק תחבק תשחק, עד שיימאס לה (שזה דיי מהר) ואז תרבוץ על הספה ולא יעניין אותה כלום ממה שקורה מסביב (לדוגמא: הילד יבקש לעשות פיפי אז היא תקרא לנו שניקח אותו). אבל נניח וכשמגיעים אליה הכל סבבה... אם לא נגיע אליה, יכולים לעבור ימים רבים שבהם כנראה לא תבוא לבקר בעצמה. ובפעמים הבודדות שהיא כן באה זה תמיד עם עוד נכדים אחרים, אף פעם לא לבד. היא גם לעולם לא תשלח לנו אוכל למרות שלא עובדת ומכינה כל יום לשאר בני הבית והנכדים שסביבה. בקיצור - כואב לי שזה המצב. הגעתי למסקנה שלי קשה להיסחב כל פעם לבד עם הילדים עד אליה רק בשביל לקבל יחס. הייתי שמחה שזה היה יותר הדדי, אבל זה כנראה לא יקרה. השאלה היא איך לשחרר את המועקה הזו שיושבת לי על הלב? שלילדים שלי אין ממש סבתא פעילה בחייהם? בעיקר כואב לי עליהם, כי לחברים שלהם יש סבים מאוד פעילים והם מתחילים לשמוע ולהבין.
ברור לי שלא כל הסבים דומים ופעילים, אבל אין לי ציפייה לעזרה ממנה כלל, רק שהילדים שלי יהנו מסבתא. לדבר איתה אגב לא ממש עוזר, היא כנראה מרגישה מחוייהת מידי לנכדים האחרים ולא מצליחה להשתחרר מהם מספיק ולהתגבר על העצלנות שלה של לבקר את שאר נכדייה. תודה

 

[mykal]

מחלקת את תשובתי לשנים,

1)אם את נעלבת על האפליה, אז בעצם אין מה לעשות,
מלבד לנסות לשתף את בעלך שזו אימו.הא מעדיפה את בנותיה וילדיהם,
כנראה זה קורה לעיתים קרובות ביותר.
2)אם את כואבת את ילדיך, את טוענת שאוהבת אותם
אבל לא ממש קרובה ופעילהואת מרגישה החמצה סבתאית--
אז ארגיע אותך, כמו שלחלק מהילדים יש סבים/סבתות פעילים,
יש חלק לא מבוטל שאין להם, וגם גדלים נהדר,
עזבי את הענין, אל תדברי על זה, אל תתיחסי--הם יגדלו ויבחרו
אתת רמת הקשר--לדעתי היא מפסידה יותר מהם.

 

[הייתיאביבקיץ]

אני חושבת שחשוב להמשיך לבקר אותה

זה בסך הכל פחות מ10 דקות נסיעה.

אם את רוצה שלילדים תהיה סבתא - אז צריך לעשות את המאמץ הלא מאד גדול הזה.

אני מבינה שאת נעלבת שלך היא לא מכינה אוכל. ואולי יהיה מעניין להבין למה זה (אולי היא התרשמה שאת לא אוהבת את האוכל שהיא מכינה? אולי אחרים מבקשים במפורש, ואת לא מבקשת?).
אבל זה לא משנה מבחינת הנכדים. הילד ישמח לבקר את סבתא, ישמח שהיא מחבקת ואומרת כמה היא שמחה שהוא בא, והוא שמח בחצי שעה שהיא משחקת איתו.

בכלל תורידי את רמת וסוג הציפיות שיש לך ממנה. אולי היא עייפה, אולי אני לא יודעת מה. אבל היא מקבלת אתכם בשמחה, וזה מה שחשוב. זכותה להחליט שלא בא לה לקחת ילדים לשירותים.

 

[מנעמים]

העניין הוא האפליה

מולינו קל לה להתנגד, מול ילדיה האחרים ששורצים שם היא לא בטוח תתנגד ופשוט תעשה. אבל לא משנה, זה לא האישיו העיקרי. העיקרי זה שזו סבתא שפשוט לא טורחת עבור נכדיה הספציפים האלה וזה מעליב. מעציב יותר מהכל. יכול להיות שהיא עייפה, אבל זה לא בגלל שהיא טורחת עבורינו אלא בשביל כל השאר והיא לא מצליחה לחלק את עצמה כנראה בין כולם, בעיניי זה כי היא לא מתאמצת מספיק

 

[ברקורעם]

וואוו, כל כך מבינה אותך

אני יכולה לשער שיש לה בת שהן קרובות ובטח יש שם יחסים בהם הבת מבקשת מהאמא בלי בושה, נו טוב היא אמא שלה...
ואת היא "רק" חמתך, ואם בעלך לא יבהיר ו"ידרוש" אז כלום לא ישתנה, אני מבינה את המועקה ואין לי פתרון , רק באמת לנסות להנות ממה שיש..

ואגב להמון נשים ואמהות ללא אם קשה מאוד בקטע החסר ובטח מול החמה ומול אחיינים אחרים מצד הבעל להם עולם ומלואו מבחינת סבים, גם לי , שולחת חיבוק מבין.

 

[מנעמים]

מודה

כנראה באיזשהו מקום בתת מודע אני מצפה לפיצוי כאילו על חסר אימי, ואין. באמת שלאט לאט עם הזמן ירד לי רף הציפיות ממנה. פשוט כרגע בהכי בסיסי לבוא לבקר פעם בשבוע שבועיים או לשלוח פעם ב קצת אוכל שהיא גם ככה מכינה, נראה לי סביר. תודה

 

[ברקורעם]

את מזמינה אותה?

יכול להיות שהיא לא רוצה להיות חמה כזאת מתעלקת, אולי היא מצפה שיזמינו...

 

[מנעמים]

היא לא כזו

שלא רוצה להתעלק. פשוט היא אומרת במפורש שאין לה כוח. שאנחנו גרים "רחוק". או כל פעם תירוץ כזה או אחר

 

[mykal]

אתיחס רק למשפט

"כנראה באיזשהו מקום בתת מודע אני מצפה לפיצוי כאילו על חסר אימי, "
מנסיון, זה רק נדמה לך שזה היה מפצה על החסר,
ממש לא--הגעגוע לאמא והחסר הזה, יש בו הרבה יותר מאשר פיצוי
של אי מי שימלא אותו. בודאי לא חמות שעסוקה עם ילדיה.
תמצאי לך מי שכן יכול לתת לך מה שאת לא תקבלי ממנה,
היעזרי במיקור חוץ, כמו קיטרינג טוב, מפעם לפעם.
תשלחי את הילדים אליה לפעמים לבד, או עם אבא שלהם, את לא מוכרחה להיות נוכחת תמיד.ותשלימי עם העובדה--היא לא אמא שלך ולא תהיה.
גם הידיעה הזו מרגיעה.(בזמנו לי היא עשתה סדר בנשמה).

 

[הייתיאביבקיץ]

עצוב. אבל תנסי לעשות הפרדה בינך לבין הילדים

לך יש חוסר עצום.

אבל תעזרי לילדים שלא ייווצר אצלם חוסר.

להם כנראה לא משנה אם סבתא שולחת קופסאות אוכל או לא. הם לא יודעים שאצלך זה יושב על נקודה רגישה.

אז תהיי חזקה - תעזרי להם לקבל את הסבתא הכי טובה שהיא רוצה/מוכנה/יכולה להיות.

 

[חייבתלהגיב]

במקומך הייתי פשוט נוסעת אליה.

אין טעם להשוות בין היחסים שלה עם הנכדים שגרים לידה ליחסים שלה עם נכדים שהיא צריכה לנסוע כדי להגיע אליהם, וכמעט מובן מאליו שהיחסים יהיו שונים מאוד. לבת שלי יש חבר מהגן שגר דירה לידנו, והיא נמצאת אצלו כל הזמן והוא (והאחים שלו) אצלנו, כמעט כאילו היינו משפחה - אפילו בלי קרבה משפחתית. כל יתר ילדי הגן במרחק הליכה מאיתנו ו/או מהגן, ואנחנו לא הולכים אליהם כמעט אף פעם...
אצלנו ההורים שלי במרחק כשעתיים נסיעה מאיתנו, אנחנו מגיעים אליהם פעם בכשלושה שבועות בסוף השבוע (הם אפילו לא ראו את הדירה שלנו), וזהו. ההורים של בעלי גרים קרוב יותר - כחצי שעה נסיעה מאיתנו, ואנחנו מגיעים אליהם לרוב בשניים מתוך שלושה סופי שבוע הנותרים. אין לנו ציפיות (או רצון למען האמת) שהסבים יגיעו אלינו. לילדות שלי ממש לא אכפת אם הסבים מגיעים אליהן או להפך, והן שמחות ללכת אליהם - והסבים שמחים כשהן מגיעות - אבל נראה לי שלמשל בבית שלי האינטראקציה שלהם עם הנכדות קטנה יותר מאשר במקרה שלכם. בוודאי שהם לא לוקחים אותן לשירותים - למה שיקחו אותן לשירותים אם אנחנו שם? לא הייתי מעלה את זה על דעתי בכלל.
בוודאי שלא שולחים לנו אוכל.
בקיצור, כל מה שאת מתלוננת עליו נמצא גם אצלנו - רק שההבדל הוא שאצלנו הם יותר רחוקים ולכן להגיע אליהם זה מאמץ מאוד גדול מצדנו. הייתי מעדיפה בהרבה את התרחיש שלכם, שבו אפשר לנסוע 10 דקות כדי לבקר אותם. תיהנו מהשנים האלה שבהן היא בריאה ויכולה לנשק לחבק ולשחק - כי לנכדים זה נהדר. ואין סיבה שיכאב לך עליהם - כי יש להם סבתא שמנשקת ומחבקת ומשחקת איתם (אצלנו הסבים גם לא משחקים איתן - הם שמחים לראות אותן, מנשקים ומחבקים, הסבתות מאפרות את הקטנה לדרישתה, ומדי פעם יש איזו שיחה או הקראת ספר - וזהו).

 

[mykal]

מבינה שניסית להרגיע

דרך ההשואה,
אבל ההשואה שלך טכנית גרידא, ונובעת בעיקר נבחירה שלכם,
בעוד ההשואה שלה יושבת על "סיר מבעבע של עלבון",
ועלבון בעיני הוא רגש קשה.

 

[חייבתלהגיב]

מה שאני מנסה להגיד

זה קודם כל שאין סיבה להיעלב (כמו שתיארתי לגבי השכנים שגרים קרוב ואפילו לא קרובי משפחה - ואנחנו רואים אותם יותר מכולם), ושנית שגם אם הם כן היו "מקופחים" מבחינת הגעה של הסבתא אליהם, זה לא משנה מבחינת הנכדים - מבחינתם יש להם סבתא אוהבת ומחבקת, וזה המון.
בתור מי שיש קונצנזוס שהיא הבת הכי מקופחת במשפחה, אני יודעת שלעסוק בעלבונות זה ממש לא פרודוקטיבי. שתשחרר, שתקבל מה שנותנים (שזה לא מעט) - וזהו. אנחנו מבקרים את ההורים הכי הרבה, על אף שאנחנו גרים הכי רחוק, ולמעשה אנחנו היחידים שמבקרים אותם מיוזמתנו ובלי הזמנה מפורשת, בעיקר כדי לשמח אותם - וזאת על אף שאני ה"מקופחת" - כי אין שום קשר. כל עוד אני מרגישה שהיחס שאני מקבלת סביר ביחס למה שההורים שלי מסוגלים לתת באותו זמן - סבבה. אני לא רואה טעם להשוות ליחס שאחרים מקבלים. אני מרוצה מחלקי, וזו גישה שכדאי לה מאוד לאמץ גם. להתפלש בעלבון לא עוזר בכלום.

 

[mykal]

עקרונית את בהחלט צודקת

ויותר מכך ראויה להערכה בעיני על ההחלטה שלך,
לקבל דברים ללא עלבון, ולהנות מהיש.
מאחלת לה שתשמע אותך ותלמד.

מצד שני אם קשה לה רגשית, יש אכזבה בין הציפיה שלה,
למלא חסר של אמא בחמות שלא שם, ומפלה בין הילדים והנכדים--
אז גם לא אסון להתרחק, ולא כל פעם לספוג את הדבר הזה.
ומותר גם לסבתא להתגעגע או לא--לא מוכרחים בכח.
ילדים גדלים נהדר בלי סבא וסבתא פעילים.
ואקצין ואומר--למדתי, אמנם באיחור גדול--שמותר לי לעשות גם
דברים בשבילי, לנוחיותי, ולא לחיות רק לרוח לילדים,
ההפסד ממול הוא לא בהכרח משהו שלא ניתן להשלים באופן אחר.

 

[ga26]

תיארת כרגע את אמא שלי

כמעט במדוייק.
אני חושב שבגילאים שלהם מותר להם גם פחות לבקר אם לא נוח להם. ואפשר לבקר אותם מידי פעם וזהו. לא צריך לקחת ללב. יש להם גם חיים מעבר לנכדים.

 

[מנעמים]

מובן

אם היו לה חיים מעבר לנכדים, אז מילא. היא לא עובדת, והיא סובבת סביב הנכדים האחרים בעיקר. שזה מבאס, כי היא יכולה תאורטית להגיד סטופ, יש לי עוד נכדים ואני רוצה לבלות גם איתם

 

[פרפרי אהבה]

מבינה אותך, זה מאוד מתסכל

אבל צריך לקבל שזו היא ואי אפשר לשנות אותה, אלא רק לקבל שככה היא ולא לצפות.

 

[danakama10]

הרי היא לא נוסעת לבקר את הנכדים האחרים

הם שורצים אצלה, כדברייך. אז תביאי את הילדים שלך שגם ישרצו שם.
מצד שני, אם לך קשה לנסוע אליה 7 דקות, כנראה את עצלנית גם כן.

 

[מנעמים]

זה לא מעצלנות

עשיתי את זה עד לאחרונה, ובתדירות לא נמוכה בכלל. אבל זה מתיש. אחרי יום עבודה להיסחב עם הילדים הרעבים, העייפים. שמגיעים לשם ולסבתא לא תמיד יש כוח. וברדק גדול כי כל הנכדים שם... ובאיזשהו מקום נמאס לי. שרק אני הייתי יוזמת. אז הפסקתי. וגם היא לא באה, כך שנוצר מצב שהיא מבחינתה רואה את הילדים שלי רק כשהם באים אליה.
קראתי את כל התגובות לשרשור, וכולן צודקות. בעיקרון מצד אחד היה עדיף לשחרר ולהתרחק ולהבין שזה המצב. מצד שני למה לחיות בכעס? לבוא אליה כשצריך או כשרוצים ולסיים בזה. אבל עדיין זה כואב, כי היא בעצם לא באמת חלק מהעולם של ילדיי, שם רק מכבים שריפות עם ככ הרבה נכדים, ואין זמן גם אחד לאחד

 

[mykal]

רק לגבי המשפט האחרון

ילדים אחרים שלה לא מחפשים את היחס האישי--
לך הוא חשוב. ואני מבינה אותך,
לא בטוחה שמסכימה עם זה--לילדים נוצר הווי של חבורת נכדים
אצל סבתא--וזה הם יזכרו כשיגדלו,
לא בטוח שאת הפיצה שיאכלו אישית איתה--
או שיחה אישית הם יזכרו.
מכאן שנראה לי שאת בהחלט יכולה להביא אותם,
במינון שנראה לך טוב ומתאים לך ולהם.
לא להיות חלק מ"החגיגה" להבין ולקבל--ששם זה כך.
את השאר לשים בצד.לא להעלב, לא לכעוס, ובכלל לא להתיחס.
זה מה יש ועם זה לנצח.