יותר מדי אנשים בבית!!! ../images/Emo46.gif../images/Emo46.gif
הייתי צריכה לפרוק, מקווה שזה יהיה בסדר. ועכשיו לנושא: אחי הגדול (והיחיד) התחתן לפני כמעט יותר מחצי שנה, וכעת הוא ואשתו הטריה גרים אצל הוריי, ביחד עם הסבים ואיתי... הם מחכים שיבנו את דירתם, כבר כמעט יותר משנה, כך שבמקרה יש להם לאן ללכת, אבל הבעיה שעכשיו הם גרים, והעצבים בבית חוגגים. הם לא משלמים אף חשבון, אוכלים על חשבונם של הוריי, ויהיה מיותר לציין שהחשבונות על האוכל הוכפלו, אני נותרתי מחוסרת כל פרטיות, אני פשוטו כמשמעו כאורחת בבית, אני ישנה בסלון. על הספה המזורגגת. ובמקום שאחי לפחות ינסה איכשהו לעזור להורים שלי עם החשבונות, שניהם עובדים, הוא רק מתלונן ומקטר, לדעתי הוא אמור להודות להם על זה שהם עזרו לו עם החתונה, על זה שהם הסכימו שהם יגורו פה. אני מרגישה כל כך רע עם זה, וכבר ניסתי לדבר עם ההורים שלי, הם מבינים אבל לא עושים הרבה עם זה, כי הם כבר ניסו לדבר איתו על זה והוא רק נעלב, אני חשה שאני זאת שמפסידה פה הכל, אולי זה יישמע ילדותי, אבל כל דבר קטן גובר וגובר ואני כבר לא מסוגלת לשתוק. אני לא יכולה להרשות לעצמי פינוקים כגון שוקולד ודברים כדומה מפני שאני אפילו לא מספיקה לפתוח את זה וזה כבר נעלם... אני כותבת את ההודעה הזאת על סף דמעות, פשוט לא יודעת מה לעשות... מצטערת שזה היה כל כך ארוך, הייתי חייבת לפרוק, כי אין לי עם מי לדבר.
הייתי צריכה לפרוק, מקווה שזה יהיה בסדר. ועכשיו לנושא: אחי הגדול (והיחיד) התחתן לפני כמעט יותר מחצי שנה, וכעת הוא ואשתו הטריה גרים אצל הוריי, ביחד עם הסבים ואיתי... הם מחכים שיבנו את דירתם, כבר כמעט יותר משנה, כך שבמקרה יש להם לאן ללכת, אבל הבעיה שעכשיו הם גרים, והעצבים בבית חוגגים. הם לא משלמים אף חשבון, אוכלים על חשבונם של הוריי, ויהיה מיותר לציין שהחשבונות על האוכל הוכפלו, אני נותרתי מחוסרת כל פרטיות, אני פשוטו כמשמעו כאורחת בבית, אני ישנה בסלון. על הספה המזורגגת. ובמקום שאחי לפחות ינסה איכשהו לעזור להורים שלי עם החשבונות, שניהם עובדים, הוא רק מתלונן ומקטר, לדעתי הוא אמור להודות להם על זה שהם עזרו לו עם החתונה, על זה שהם הסכימו שהם יגורו פה. אני מרגישה כל כך רע עם זה, וכבר ניסתי לדבר עם ההורים שלי, הם מבינים אבל לא עושים הרבה עם זה, כי הם כבר ניסו לדבר איתו על זה והוא רק נעלב, אני חשה שאני זאת שמפסידה פה הכל, אולי זה יישמע ילדותי, אבל כל דבר קטן גובר וגובר ואני כבר לא מסוגלת לשתוק. אני לא יכולה להרשות לעצמי פינוקים כגון שוקולד ודברים כדומה מפני שאני אפילו לא מספיקה לפתוח את זה וזה כבר נעלם... אני כותבת את ההודעה הזאת על סף דמעות, פשוט לא יודעת מה לעשות... מצטערת שזה היה כל כך ארוך, הייתי חייבת לפרוק, כי אין לי עם מי לדבר.
