juggernaut
New member
יותר מדי
סיימנו את זה לפני שבועיים.
זה יותר בא ממני, כי די.
אני בן 28, היא עוד כמה חודשים בת 30
בהתחלה חשבנו שזה יהיה לתמיד, למרות שהיא נגיד הקונספט של חתונה. לא היה אכפת לי, כי פשוט רציתי אותה ולהיות איתה. מי צריך את החותמת המחורבנת של הרבנות? העיקר להיות ביחד ולהקים תא משפחתי קטן משלנו בעוד X שנים.
אחרי שנה וקצת מדהימות, התחיל להיות קשה. הרבה ריבים על דברים קטנים, לא מסתדרים, ולפני חצי שנה הפילה פצצה - לא רוצה משפחה. רוצה רק שנינו. לא רוצה שהמשפחות יהיו חלק מהחיים שלנו (לא שלי ולא שלה), כנראה לא רוצה ילדים, רק אנחנו.
ואחרי חודש - אמרה שהיא בעצם כן רוצה, אבל מפחדת. וזה הכל רק פחדים אבל ברור שהיא רוצה איתי את כל זה!
ואז חודש אחר כך - בעצם היא לא רוצה. ולפני חודש זה היה רגע של חולשה אז אסור לי לשפוט אותה.
לקח לי זמן לעכל, כי כל פעם זה היה משהו אחר
אני כל כך אוהב אותה
אני יכול להסתדר עם הכל
אבל זה לא המצב
הריבים רק התגברו
ניסינו ליישם, אבל כל הזמן היא אומרת שרק אני מצליח ליישם את הפתרונות ואת הדברים שאנחנו אומרים שנעשה בריבים - והיא לא. ושאתן לה הזדמנות. ברור שאתן לה, אתן לה הכל. אני אוהב אותה.
התקרבנו לסוף הלימודים (לומדים ביחד) ותכננו לעבור לגור ביחד
וככל שהתאריך התקרב, כך גם הפחדים שלה.
ריבים בלי סיבה, מצבי רוח, סצנות וסרטים כל היום... פשוט מעייף.
כבר לא היו לי כוחות.
השיא היה כשהלכתי ממנה באמצע הלילה, כשקיבלתי ממנה יחס חרא אחרי שבאתי אליה באמצע הלילה יחסית מרחוק, ופשוט כשהבנתי שהיא בדרך להיות אדם מריר וכועס שרוצה להיות לבד רוב הזמן(בייחוד עם איך שדיברה אלי בריבים) - והחלטתי שזהו. מסיימים את זה.
גם היא ראתה שזה הכיוון
וזה נגמר.
כמה ימים אחרי באה לקחת את הדברים, היה מאוד קשה - הרבה דמעות וחרא - וזהו.
או לפחות כך חשבתי.
כמה ימים אחר כך היא התקשרה אלי כל ערב. אמרה שהיא לא מסוגלת להתמודד, שאני הכל בשבילה ומה עכשיו? אני החיים שלה, אני כל עולמה. אי אפשר בנפרד.
ותמיד הייתי נורא פרקטי ומצאתי פתרונות ואני חייב עכשיו למצוא פתרונות היא אמרה. חייב למצוא.
אז ניסיתי, למרות שכבר לא האמנתי שאפשר, וגם כשמצאתי פתרונות לכל השטויות הקטנות בינינו, והריבים חסרי הסיבה - עדין בעוד 3-4-5 שנים, ארצה משפחה וילדים - והיא לא.
היא המשיכה להתקשר ולנסות
עד שבסופו של דבר גרמתי לה להבטיח שלא תתקשר עוד. שתניח לי.
מאז עברו שבועיים קשים. כל הזמן עשיתי דברים, טיילתי, נפגשתי עם אנשים - כל הזמן. בסופשבוע היה קשה במיוחד, אבל זה עבר.
הרגשתי שאני מתמודד עם הקושי ועובר אותו.
אבל עדין חילחל בי ה"מה אם" הזה. מה אם היא הבינה שאפשר לתקן? שאסור לתת לפחד להוביל אותך? שאפשר ביחד להסתדר?
ואז היא התקשרה היום.
התקשרה כי רבה עם אמא שלה ורע לה.
כי אין לה עם מי לדבר, רק איתי. רק אלי היא נפתחה. הייתי כל עולמה.
כי בעצם בשבועיים האלה היא לא לגמרי "עיבדה" את הכל. אלא הניחה את זה בצד ולא ממש התמודדה, ואז כשהיה משהו ממש רע בחייה - למי מתקשרים?
אלי. לזה שמקבל אותה תמיד ובלי תנאים. ותומך תמיד.
ואני, ברוב טיפשותי, קיוויתי שקצת נפל לה האסימון. שקצת הבינה מה יכול להיות לנו. שקצת שיחררה מהפחדים האלה, כמו בפעם ההיא שאמרה לי שהיא רוצה ורק מפחדת. אבל הבינה - שביחד אפשר להתגבר ולהסתדר. כמו שעברנו הכל עד עכשיו.
אבל זה לא היה המקרה. היא פשוט רצתה מישהו לבכות אליו. וכמה מטרה קלה אני?
וכשאמרתי לה שזה לא פייר שהיא מתקשרת אלי, שהיא יודעת באיזה מצב אני, היא אמרה שהיא נתנה מספיק פתרונות שנפרדנו ואני לא רציתי אף אחד מהם (הפתרונות שהיא נתנה היו שפשוט אתיישר עם הרצונות שלה), אז היא לא חשבה שאני אחשוב שאולי היא הגיעה למסקנות חדשות, כי היא בכלל לא חשבה על זה.
זה כל כך הכעיס אותי. זה הרגיש כל כך לא פייר.
עזבתי הכל כשהתקשרה ואמרה שרע לה כי רבה עם אמא שלה. והייתי שם להקשיב לה ולהיות בשבילה.
אני כל כך טוב, ומקבל אותה, ותומך בה... למה?
למה אני כזה פרייאר, שכשרע לה היא יודעת שהיא יכולה לבוא אלי ואענה?
ביקשתי ממנה עכשיו למחוק כל זכר אלי. למחוק אותי מהחיים שלה, לשכוח ממני. לעזוב אותי.
די, לא יכלתי יותר.
למה היא עושה את זה?
אני מבין שקשה לה והיא מסכנה, והיא מרגישה שאין לה עם מי לדבר
אבל אני מרוסק מהשיחות האלה
חשבנו שזה יהיה לתמיד
ועכשיו זה לא
ואני צריך להתמודד פה עם כל מה שנשאר
ואז היא מתקשרת אלי
ותוקעת אותי שוב
זה פשוט...לא פייר.
סיימנו את זה לפני שבועיים.
זה יותר בא ממני, כי די.
אני בן 28, היא עוד כמה חודשים בת 30
בהתחלה חשבנו שזה יהיה לתמיד, למרות שהיא נגיד הקונספט של חתונה. לא היה אכפת לי, כי פשוט רציתי אותה ולהיות איתה. מי צריך את החותמת המחורבנת של הרבנות? העיקר להיות ביחד ולהקים תא משפחתי קטן משלנו בעוד X שנים.
אחרי שנה וקצת מדהימות, התחיל להיות קשה. הרבה ריבים על דברים קטנים, לא מסתדרים, ולפני חצי שנה הפילה פצצה - לא רוצה משפחה. רוצה רק שנינו. לא רוצה שהמשפחות יהיו חלק מהחיים שלנו (לא שלי ולא שלה), כנראה לא רוצה ילדים, רק אנחנו.
ואחרי חודש - אמרה שהיא בעצם כן רוצה, אבל מפחדת. וזה הכל רק פחדים אבל ברור שהיא רוצה איתי את כל זה!
ואז חודש אחר כך - בעצם היא לא רוצה. ולפני חודש זה היה רגע של חולשה אז אסור לי לשפוט אותה.
לקח לי זמן לעכל, כי כל פעם זה היה משהו אחר
אני כל כך אוהב אותה
אני יכול להסתדר עם הכל
אבל זה לא המצב
הריבים רק התגברו
ניסינו ליישם, אבל כל הזמן היא אומרת שרק אני מצליח ליישם את הפתרונות ואת הדברים שאנחנו אומרים שנעשה בריבים - והיא לא. ושאתן לה הזדמנות. ברור שאתן לה, אתן לה הכל. אני אוהב אותה.
התקרבנו לסוף הלימודים (לומדים ביחד) ותכננו לעבור לגור ביחד
וככל שהתאריך התקרב, כך גם הפחדים שלה.
ריבים בלי סיבה, מצבי רוח, סצנות וסרטים כל היום... פשוט מעייף.
כבר לא היו לי כוחות.
השיא היה כשהלכתי ממנה באמצע הלילה, כשקיבלתי ממנה יחס חרא אחרי שבאתי אליה באמצע הלילה יחסית מרחוק, ופשוט כשהבנתי שהיא בדרך להיות אדם מריר וכועס שרוצה להיות לבד רוב הזמן(בייחוד עם איך שדיברה אלי בריבים) - והחלטתי שזהו. מסיימים את זה.
גם היא ראתה שזה הכיוון
וזה נגמר.
כמה ימים אחרי באה לקחת את הדברים, היה מאוד קשה - הרבה דמעות וחרא - וזהו.
או לפחות כך חשבתי.
כמה ימים אחר כך היא התקשרה אלי כל ערב. אמרה שהיא לא מסוגלת להתמודד, שאני הכל בשבילה ומה עכשיו? אני החיים שלה, אני כל עולמה. אי אפשר בנפרד.
ותמיד הייתי נורא פרקטי ומצאתי פתרונות ואני חייב עכשיו למצוא פתרונות היא אמרה. חייב למצוא.
אז ניסיתי, למרות שכבר לא האמנתי שאפשר, וגם כשמצאתי פתרונות לכל השטויות הקטנות בינינו, והריבים חסרי הסיבה - עדין בעוד 3-4-5 שנים, ארצה משפחה וילדים - והיא לא.
היא המשיכה להתקשר ולנסות
עד שבסופו של דבר גרמתי לה להבטיח שלא תתקשר עוד. שתניח לי.
מאז עברו שבועיים קשים. כל הזמן עשיתי דברים, טיילתי, נפגשתי עם אנשים - כל הזמן. בסופשבוע היה קשה במיוחד, אבל זה עבר.
הרגשתי שאני מתמודד עם הקושי ועובר אותו.
אבל עדין חילחל בי ה"מה אם" הזה. מה אם היא הבינה שאפשר לתקן? שאסור לתת לפחד להוביל אותך? שאפשר ביחד להסתדר?
ואז היא התקשרה היום.
התקשרה כי רבה עם אמא שלה ורע לה.
כי אין לה עם מי לדבר, רק איתי. רק אלי היא נפתחה. הייתי כל עולמה.
כי בעצם בשבועיים האלה היא לא לגמרי "עיבדה" את הכל. אלא הניחה את זה בצד ולא ממש התמודדה, ואז כשהיה משהו ממש רע בחייה - למי מתקשרים?
אלי. לזה שמקבל אותה תמיד ובלי תנאים. ותומך תמיד.
ואני, ברוב טיפשותי, קיוויתי שקצת נפל לה האסימון. שקצת הבינה מה יכול להיות לנו. שקצת שיחררה מהפחדים האלה, כמו בפעם ההיא שאמרה לי שהיא רוצה ורק מפחדת. אבל הבינה - שביחד אפשר להתגבר ולהסתדר. כמו שעברנו הכל עד עכשיו.
אבל זה לא היה המקרה. היא פשוט רצתה מישהו לבכות אליו. וכמה מטרה קלה אני?
וכשאמרתי לה שזה לא פייר שהיא מתקשרת אלי, שהיא יודעת באיזה מצב אני, היא אמרה שהיא נתנה מספיק פתרונות שנפרדנו ואני לא רציתי אף אחד מהם (הפתרונות שהיא נתנה היו שפשוט אתיישר עם הרצונות שלה), אז היא לא חשבה שאני אחשוב שאולי היא הגיעה למסקנות חדשות, כי היא בכלל לא חשבה על זה.
זה כל כך הכעיס אותי. זה הרגיש כל כך לא פייר.
עזבתי הכל כשהתקשרה ואמרה שרע לה כי רבה עם אמא שלה. והייתי שם להקשיב לה ולהיות בשבילה.
אני כל כך טוב, ומקבל אותה, ותומך בה... למה?
למה אני כזה פרייאר, שכשרע לה היא יודעת שהיא יכולה לבוא אלי ואענה?
ביקשתי ממנה עכשיו למחוק כל זכר אלי. למחוק אותי מהחיים שלה, לשכוח ממני. לעזוב אותי.
די, לא יכלתי יותר.
למה היא עושה את זה?
אני מבין שקשה לה והיא מסכנה, והיא מרגישה שאין לה עם מי לדבר
אבל אני מרוסק מהשיחות האלה
חשבנו שזה יהיה לתמיד
ועכשיו זה לא
ואני צריך להתמודד פה עם כל מה שנשאר
ואז היא מתקשרת אלי
ותוקעת אותי שוב
זה פשוט...לא פייר.
