zepellina6
New member
יחסים עם הגרוש...
היי...אני קוראת סמויה כבר די הרבה זמן...
קצת רקע עליי: גרושה + 2 בגילאים 7 ו 5 + בן זוג מדהים (הזוגיות החדשה היא פשוט אנטיתזה לסבל שעברתי עם הגרוש שלי...). אנחנו חיים ביחד כבר 4 שנים.
ההחלטה להתגרש הייתה שלי, שבועיים לאחר שילדתי, וזה מכיוון שסבלתי מאלימות מילולית וממש בסוף הייתה אף אלימות פיזית (שביום שהיא קרתה, פשוט ביקשתי שיעזוב ומבחינתי לא היתה דרך חזרה). היינו לפני זה בטיפול זוגי במשך שנה- הוא בא רק בגלל שביקשתי אבל לא היה מוכן לעשות תהליכים משמעותיים לשינוי. במהלך הטיפול המטפל הפנה אותו לבדיקה פסיכיאטרית ושם התגלה כי הוא סובל מ OCD ומהפרעה דו קוטבית.
הוא לא היה מוכן בשום אופן לטפל בזה. לטענתו הכל בסדר. מה שנאמר על ידו פעמים רבות: אני לא עצבני, את פשוט אדם מעצבן...
כאשר הוא עזב את הבית, היה בטוח שארגע ואגיד לו לחזור. מהרגע שהבין שאני לא מתכוונת לזה- היחסים הפכו עוד יותר קשים. לא מוכן לדבר, לא משלם מה שחייב וכו'...
מאז עברו כמה שנים. במהלך השנים האלה היו הרבה עליות ומורדות איתו. היו ימים שבהם היה מקלל אותי, צועק וכו'...ואחר מכן מתנהג כאילו כלום.
תמיד האמנתי שזה האבא של הילדים שלי (ולזכותו יאמר שהוא דואג לקחת את הילדים בימים ובזמן- לגבי מה שהוא עושה איתם- זה כבר תלוי באיזה מצב הוא) ואני לא רוצה לפספס אף הזדמנות לתקשורת טובה איתו.
ויתרתי לו על הרבה כספים במהלך השנים. ניסיתי הרבה פעמים לגשר על בעיות שהיו לו עם הילדים. הבלגתי על דברים שלא נראו לי בדרך בה הוא התנהל עם הילדים והשתדלתי אני להיות שם בשבילם בכל מה שצריך.
אתמול הגעתי לנקודה שעייפתי. רק לפני כמה שבועות יזממתי שיחה בבית קפה- שוחחנו על הכל. הוא עוד היה טעון בדברים מהעבר הרחוק ועל למה התגרשתי ממנו. הבנתי שהוא לא התקדם מהנקודה הזו, הוא עדיין שם, חי את הכאב הזה. וכואב לו שאני כבר המשכתי הלאה, שיש לי בן זוג, שאני עובדת ולומדת ומתקדמת בחיי (כשהיינו נשואים הוא טען שאסור לי ללכת ללמוד- כי עכשיו אני חייבת רק לטפל בו, בילדים בבית ובעבודה שלי- נרשמתי בכל זאת ללימודים- והיה מזה פיצוץ נוראי). הוא זורק לי משפטים של קנאה כל הזמן. זה משהו שהו כבר מעבר לפורפורציות רגילות. הוא מקנא בבית שאני חיה בו, בלימודים שלי, בבן זוג. הוא יכול בשנייה אחת להתעצבן ולקלל ולצעוק ולאבד שליטה.
אחד מילדיי מתנהג ככה גם (בעיקר אצל האבא בבית)- וכרגע אני לוקחת אותו לטיפול.
עכשיו, יש לו כל הזמן ביקורת כביכול על איזה אמא אני (חרא של אמא בעיניו...), שאני לומדת אני חרא כי אני מפספסת זמן מסוים עם הילדים (את התואר הראשון עשיתי בפתוחה לגמרי לבד ולמדתי בלילות כך שכמעט לא הפסדתי זמן עם הילדים אבל עכשיו אני עושה תואר שני וזה כן לוקח לי ערב אחד שהייתי אמורה להיות עם הילדים- הוא מצידו לא מוכן להחליף איתי את הימים כדי שזה לא יקרה).
באמת שאני משתדלת להבליג, אבל אני בנקודה שקשה לי. מצד אחד מנסה להיות בסדר איתו, מוותרת לו על המון כספים כי הוא כל הזמן בוכה שהוא מסכן, כשהוא צריך עזרה עם הילדים, להחליף ימים, להחזיר מוקדם וכו'....אני שם, חוגים זה רק עליי, מחלות שלהם רק עליי (לטענתו זה העונש שלי על זה שבחרתי להגרש- למרות שבעיניי זה לא עונש להיות עם הילדים שלי כשהם חולים...). ומהצד השני כל הזמן לחטוף את הקללות והמחמאות על התפקוד שלי. אני באמת משתדלת לא להתייחס לזה- אבל כמה אפשר?
לא יודעת מה אני רוצה, אולי סתם לפרוק מהלב...
היי...אני קוראת סמויה כבר די הרבה זמן...
קצת רקע עליי: גרושה + 2 בגילאים 7 ו 5 + בן זוג מדהים (הזוגיות החדשה היא פשוט אנטיתזה לסבל שעברתי עם הגרוש שלי...). אנחנו חיים ביחד כבר 4 שנים.
ההחלטה להתגרש הייתה שלי, שבועיים לאחר שילדתי, וזה מכיוון שסבלתי מאלימות מילולית וממש בסוף הייתה אף אלימות פיזית (שביום שהיא קרתה, פשוט ביקשתי שיעזוב ומבחינתי לא היתה דרך חזרה). היינו לפני זה בטיפול זוגי במשך שנה- הוא בא רק בגלל שביקשתי אבל לא היה מוכן לעשות תהליכים משמעותיים לשינוי. במהלך הטיפול המטפל הפנה אותו לבדיקה פסיכיאטרית ושם התגלה כי הוא סובל מ OCD ומהפרעה דו קוטבית.
הוא לא היה מוכן בשום אופן לטפל בזה. לטענתו הכל בסדר. מה שנאמר על ידו פעמים רבות: אני לא עצבני, את פשוט אדם מעצבן...
כאשר הוא עזב את הבית, היה בטוח שארגע ואגיד לו לחזור. מהרגע שהבין שאני לא מתכוונת לזה- היחסים הפכו עוד יותר קשים. לא מוכן לדבר, לא משלם מה שחייב וכו'...
מאז עברו כמה שנים. במהלך השנים האלה היו הרבה עליות ומורדות איתו. היו ימים שבהם היה מקלל אותי, צועק וכו'...ואחר מכן מתנהג כאילו כלום.
תמיד האמנתי שזה האבא של הילדים שלי (ולזכותו יאמר שהוא דואג לקחת את הילדים בימים ובזמן- לגבי מה שהוא עושה איתם- זה כבר תלוי באיזה מצב הוא) ואני לא רוצה לפספס אף הזדמנות לתקשורת טובה איתו.
ויתרתי לו על הרבה כספים במהלך השנים. ניסיתי הרבה פעמים לגשר על בעיות שהיו לו עם הילדים. הבלגתי על דברים שלא נראו לי בדרך בה הוא התנהל עם הילדים והשתדלתי אני להיות שם בשבילם בכל מה שצריך.
אתמול הגעתי לנקודה שעייפתי. רק לפני כמה שבועות יזממתי שיחה בבית קפה- שוחחנו על הכל. הוא עוד היה טעון בדברים מהעבר הרחוק ועל למה התגרשתי ממנו. הבנתי שהוא לא התקדם מהנקודה הזו, הוא עדיין שם, חי את הכאב הזה. וכואב לו שאני כבר המשכתי הלאה, שיש לי בן זוג, שאני עובדת ולומדת ומתקדמת בחיי (כשהיינו נשואים הוא טען שאסור לי ללכת ללמוד- כי עכשיו אני חייבת רק לטפל בו, בילדים בבית ובעבודה שלי- נרשמתי בכל זאת ללימודים- והיה מזה פיצוץ נוראי). הוא זורק לי משפטים של קנאה כל הזמן. זה משהו שהו כבר מעבר לפורפורציות רגילות. הוא מקנא בבית שאני חיה בו, בלימודים שלי, בבן זוג. הוא יכול בשנייה אחת להתעצבן ולקלל ולצעוק ולאבד שליטה.
אחד מילדיי מתנהג ככה גם (בעיקר אצל האבא בבית)- וכרגע אני לוקחת אותו לטיפול.
עכשיו, יש לו כל הזמן ביקורת כביכול על איזה אמא אני (חרא של אמא בעיניו...), שאני לומדת אני חרא כי אני מפספסת זמן מסוים עם הילדים (את התואר הראשון עשיתי בפתוחה לגמרי לבד ולמדתי בלילות כך שכמעט לא הפסדתי זמן עם הילדים אבל עכשיו אני עושה תואר שני וזה כן לוקח לי ערב אחד שהייתי אמורה להיות עם הילדים- הוא מצידו לא מוכן להחליף איתי את הימים כדי שזה לא יקרה).
באמת שאני משתדלת להבליג, אבל אני בנקודה שקשה לי. מצד אחד מנסה להיות בסדר איתו, מוותרת לו על המון כספים כי הוא כל הזמן בוכה שהוא מסכן, כשהוא צריך עזרה עם הילדים, להחליף ימים, להחזיר מוקדם וכו'....אני שם, חוגים זה רק עליי, מחלות שלהם רק עליי (לטענתו זה העונש שלי על זה שבחרתי להגרש- למרות שבעיניי זה לא עונש להיות עם הילדים שלי כשהם חולים...). ומהצד השני כל הזמן לחטוף את הקללות והמחמאות על התפקוד שלי. אני באמת משתדלת לא להתייחס לזה- אבל כמה אפשר?
לא יודעת מה אני רוצה, אולי סתם לפרוק מהלב...