יטבתה בעיר
באותו ערב יום שישי חביב החליטה דלעת, ידידתנו משכבר הימים, להצטרף אלינו לבילוי ובכך הסיטה אותו ממסלולו הידוע של מקדונלד´ס – סרט למסלול של פאב-מסעדה אותו לא הכרנו כל כך. כמובן שההסטה המפתיעה גרמה לויכוחים עזים מצד קיווי ואבטיח שהחליטו לבסוף לא להצטרף אלינו. וכך מצאנו את עצמנו אני, שסק ודלעת מסתובבים לנו יד ביד בטיילת תל-אביב כשיכורים ולא מיין. בעוד כל הפירות ברדיוס שלנו מקנאים בי על שזכיתי בכבוד להסתובב יד ביד עם שתי פירות עונה עסיסיות, הפלגתי אני במחשבות על המסעדה היעודה שהולכת לזכות בנוכחותנו. והנה אנחנו מהלכים בכבדות על הטיילת ולפתע עלה באפינו ריח מעורר תיאבון שנבע ככל הנראה מתערובת תבלינים כלשהי על האש. זה לא מנע משסק להגדיר את הריח כ"תפוחי אדמה", מה שהוביל להתקף אובססיבי-היסטרי של תפוחי אדמה. ומאותו רגע כל מילה שלישית בשיחה הייתה "תפוחי אדמה" וכל מסעדה שהעלינו נשאלה השאלה: "יש שם תפוחי אדמה??" אחרי התלבטות בין כמה פאבים/מסעדות על שפת הים (שסק: יש שם תפוחי אדמה?) ואחרי חיסול מהיר של פרי-שייק טעים (שסק: בסוף לא יהיה לי מקום לתפוחי אדמה) עלה הרעיון של יטבתה בעיר (שסק: שם אני יודעת שיש תפוחי אדמה!) ואכן פנינו לשם. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני זוכר (או לפחות זכרתי) את יטבתה כבית-קפה מסעדה חלבית בעלת מנות גדולות במיוחד (כבר טוב! קירקרה ביטני האפרסמונית) ומחירים יקרים במיוחד. בכל אופן המסעדה הייתה מפוצצת באנשים כמו תמיד וחיכינו בכניסה שלוש דקות תמימות עד שהובילו אותנו אל מקומנו – בחוץ ליד המדרכה. לא נורא. המלצרית האדישה הניחה את התפריטים על השולחן והלכה לה לדרכה. התפריט לא טמן בחובו משהו מפתיע או מעניין. ארוחות בוקר, סלטים, מרקים, פיצות, פסטות, מאפים/פשטידות, דגים וקינוחים. זה אולי נראה מעורר תיאבון כאן על המוניטור אבל שם בתפריט זה לא היה מלהיב במיוחד. הייתה גם פינה של אוכל תאילנדי (כן, גם אני לא הבנתי מה קשור) וכמובן חלק נרחב למבחר המיצים הטבעיים. אחרי התלבטויות שונות (שסק: מה ההבדל בין התפוחי אדמה האלה לאלה?) נפלו ההחלטות: שסק הלכה על (הפתעה!!) פרוסות תפוחי אדמה ברוטב שמנת, דלעת בחרה פשטידת פטריות ואנוכי בלינצ´ס פטריות מוקרם. אני רק חייב להבהיר, שאמנם אנחנו לא אניני טעם אבל היינו מגוונים הרבה יותר אם התפריט היה מאפשר את המרחב הזה. כי אם נמחק דגים (איזה מחיר!), סלטים (מה אנחנו? אמא שלי?) ופסטות (לא נראו משהו), התפריט לא משאיר לנו בכלל חלופות. כדי להוריד את האוכל הוזמנו גם פעמיים לימונענע ומיץ תפוחים לשסק. אחרי ההזמנה הגיעה המלצרית כדי לשים לנו על השולחן את הניירות המלבניים (ג´יפניות אם ראיתם רק בישראל) שעליהם יבואו המנות. חבל רק שהכל התעופף לה ברוח כך נשארה דלעת (אבוי) בלי מפית לשים עליה את המזלג והסכין. "מייד אביא לך" צירצרה המלצרית. בעתיד נלמד ש"מייד" ביטבתה יכול להיות גם כעבור חצי שעה. ואז הגיעה השתיה. יש ליטבתה מעין מיני-קנקנים שבהם הם שמים את המיצים. זה נראה גדול יותר אבל בתכל´ס יש שם איזה כוס וחצי מלאות. המלצרית הניחה את הקנקנים שלנו על השולחן (הלימונענע בצבע ירוק-נזלת, כנראה בגלל עלי הנענע הטחונים) ואז את הכוסות אבל לפני שהלכה לדרכה עשתה משהו ששינה לחלוטין את אותו ערב (טוב נו, אולי לא) – היא ערבבה רק את הקנקן שלי בכף הארוכה שהתלוותה אליו והלכה לדרכה. מוחי האנליטי החל לפענח את מעשיה והגיע לשלוש אופציות: 1.היא ירקה רק לתוך הקנקן שלי ורצתה שהרוק יהיה אחיד בכל הקנקן. 2.היא נדלקה עלי ורצתה לרמוז לי על כך. 3.היא רצתה להוכיח לשסק ודלעת עד כמה אפרסמונים הם דיסאייבלד. בכל מקרה שסק ודלעת פרצו בצחוק גדול (שסק: אני מקווה שהיא לא תערבב לי את התפוחי אדמה) ואנוכי רשמתי לי את המלצרית ברשימה השחורה שלי. מישהו יודע איך קראו לה? השתייה עצמה הייתה קצת חסרת טעם ממשי. קצת חמיצות של לימון ומעט טעם של נענע אבל נקודות עלי הנענע הטחונים יצרו סמיכות כבדה מעט והרגשה לא נעימה של עלים במשקה. מיץ התפוחים של שסק היה טוב יותר אבל מעט מתוק מדיי לטעמי. אחרי שיחה של רבע שעה בערך הגיע המנות. האמת, זה היה מדהים. לשולחן הגיעו שלוש מנות זהות לחלוטין שרק אלוהים יודע איך מערבבת המשקה שלי הבחינה ביניהן. שלושת המנות היו מורכבות מצלחת גדולה ובצידה חסה, בצל חי, פרוסות עגבנייה ומלפפון, גזר מרוסק וכרוב מרוסק גם הוא. במרכז הצלחת הייתה צלחת רותחת קטנה יותר ובתוכה המנה מכוסה במעטה מוקרם. כל הצלחות והמנות היו זהות (חוץ מהמנה עצמה כמובן). ועכשיו לאוכל. האמת – ציפיתי ליותר. אני לא יודע למה אבל בראש הייתה לי תמונה הרבה יותר טובה על יטבתה. זכרתי את המנות שם כטעימות במיוחד. אבל שום דבר מיוחד לא היה בבלינצ´ס שלי. העלים התפרקו מייד מרוב החום, הפטריות היו פטריות רגילות של קופסת שימורים והכל טבע בהמון המון שמנת שהייתה כרגיל – שמנת. שום התלהבות לא נרשמה גם במקצה תפוחי האדמה של שסק. הם היו רגילים ביותר, אפילו היה חסר מלח, וגם הם טבעו בהמון שמנת. שום תבלין או משהו שיצית את החך. ואנחנו, כפי שאמרנו, לא אניני טעם. פשטידת הפטריות של דלעת לא הייתה גם היא מלהיבה. היו שם אותן פטריות משעממות שכבר הכרתי, בליווי בצק כלשהו שאני חושב שהורכב ברובו מביצים, וזהו. כל זה טבע, נכון, בהמון שמנת. הירקות שהיו אמורים לתת את הקונטרה הקלילה לכבדות של האוכל היו תפלים ויבשים. רוטב אלף האיים פשוט היה יכול להוסיף כאן כל כך הרבה אבל הוא לא היה קיים. האוכל הסתמי והרגיל לא מנע ממני כמובן לחסל את המנה שלי לחלוטין ואף את השאריות של שסק ודלעת, אבל כפי שתלמדו בעתיד - הוא מעולם לא מונע. החשבון הסתכם ב 210 שקל שהם בחישוב מהיר 70 לאדם. הוא כלל בתוכו את דמי השירות למלצרית (וחבל, אני אראה לה מה זה לערבב רק לי את המשקה) והיה בהחלט יותר מדי בשביל מה שקיבלנו. יצאנו מנופחים משמנת. אני בספק אם עוד אחזור ליטבתה.
באותו ערב יום שישי חביב החליטה דלעת, ידידתנו משכבר הימים, להצטרף אלינו לבילוי ובכך הסיטה אותו ממסלולו הידוע של מקדונלד´ס – סרט למסלול של פאב-מסעדה אותו לא הכרנו כל כך. כמובן שההסטה המפתיעה גרמה לויכוחים עזים מצד קיווי ואבטיח שהחליטו לבסוף לא להצטרף אלינו. וכך מצאנו את עצמנו אני, שסק ודלעת מסתובבים לנו יד ביד בטיילת תל-אביב כשיכורים ולא מיין. בעוד כל הפירות ברדיוס שלנו מקנאים בי על שזכיתי בכבוד להסתובב יד ביד עם שתי פירות עונה עסיסיות, הפלגתי אני במחשבות על המסעדה היעודה שהולכת לזכות בנוכחותנו. והנה אנחנו מהלכים בכבדות על הטיילת ולפתע עלה באפינו ריח מעורר תיאבון שנבע ככל הנראה מתערובת תבלינים כלשהי על האש. זה לא מנע משסק להגדיר את הריח כ"תפוחי אדמה", מה שהוביל להתקף אובססיבי-היסטרי של תפוחי אדמה. ומאותו רגע כל מילה שלישית בשיחה הייתה "תפוחי אדמה" וכל מסעדה שהעלינו נשאלה השאלה: "יש שם תפוחי אדמה??" אחרי התלבטות בין כמה פאבים/מסעדות על שפת הים (שסק: יש שם תפוחי אדמה?) ואחרי חיסול מהיר של פרי-שייק טעים (שסק: בסוף לא יהיה לי מקום לתפוחי אדמה) עלה הרעיון של יטבתה בעיר (שסק: שם אני יודעת שיש תפוחי אדמה!) ואכן פנינו לשם. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני זוכר (או לפחות זכרתי) את יטבתה כבית-קפה מסעדה חלבית בעלת מנות גדולות במיוחד (כבר טוב! קירקרה ביטני האפרסמונית) ומחירים יקרים במיוחד. בכל אופן המסעדה הייתה מפוצצת באנשים כמו תמיד וחיכינו בכניסה שלוש דקות תמימות עד שהובילו אותנו אל מקומנו – בחוץ ליד המדרכה. לא נורא. המלצרית האדישה הניחה את התפריטים על השולחן והלכה לה לדרכה. התפריט לא טמן בחובו משהו מפתיע או מעניין. ארוחות בוקר, סלטים, מרקים, פיצות, פסטות, מאפים/פשטידות, דגים וקינוחים. זה אולי נראה מעורר תיאבון כאן על המוניטור אבל שם בתפריט זה לא היה מלהיב במיוחד. הייתה גם פינה של אוכל תאילנדי (כן, גם אני לא הבנתי מה קשור) וכמובן חלק נרחב למבחר המיצים הטבעיים. אחרי התלבטויות שונות (שסק: מה ההבדל בין התפוחי אדמה האלה לאלה?) נפלו ההחלטות: שסק הלכה על (הפתעה!!) פרוסות תפוחי אדמה ברוטב שמנת, דלעת בחרה פשטידת פטריות ואנוכי בלינצ´ס פטריות מוקרם. אני רק חייב להבהיר, שאמנם אנחנו לא אניני טעם אבל היינו מגוונים הרבה יותר אם התפריט היה מאפשר את המרחב הזה. כי אם נמחק דגים (איזה מחיר!), סלטים (מה אנחנו? אמא שלי?) ופסטות (לא נראו משהו), התפריט לא משאיר לנו בכלל חלופות. כדי להוריד את האוכל הוזמנו גם פעמיים לימונענע ומיץ תפוחים לשסק. אחרי ההזמנה הגיעה המלצרית כדי לשים לנו על השולחן את הניירות המלבניים (ג´יפניות אם ראיתם רק בישראל) שעליהם יבואו המנות. חבל רק שהכל התעופף לה ברוח כך נשארה דלעת (אבוי) בלי מפית לשים עליה את המזלג והסכין. "מייד אביא לך" צירצרה המלצרית. בעתיד נלמד ש"מייד" ביטבתה יכול להיות גם כעבור חצי שעה. ואז הגיעה השתיה. יש ליטבתה מעין מיני-קנקנים שבהם הם שמים את המיצים. זה נראה גדול יותר אבל בתכל´ס יש שם איזה כוס וחצי מלאות. המלצרית הניחה את הקנקנים שלנו על השולחן (הלימונענע בצבע ירוק-נזלת, כנראה בגלל עלי הנענע הטחונים) ואז את הכוסות אבל לפני שהלכה לדרכה עשתה משהו ששינה לחלוטין את אותו ערב (טוב נו, אולי לא) – היא ערבבה רק את הקנקן שלי בכף הארוכה שהתלוותה אליו והלכה לדרכה. מוחי האנליטי החל לפענח את מעשיה והגיע לשלוש אופציות: 1.היא ירקה רק לתוך הקנקן שלי ורצתה שהרוק יהיה אחיד בכל הקנקן. 2.היא נדלקה עלי ורצתה לרמוז לי על כך. 3.היא רצתה להוכיח לשסק ודלעת עד כמה אפרסמונים הם דיסאייבלד. בכל מקרה שסק ודלעת פרצו בצחוק גדול (שסק: אני מקווה שהיא לא תערבב לי את התפוחי אדמה) ואנוכי רשמתי לי את המלצרית ברשימה השחורה שלי. מישהו יודע איך קראו לה? השתייה עצמה הייתה קצת חסרת טעם ממשי. קצת חמיצות של לימון ומעט טעם של נענע אבל נקודות עלי הנענע הטחונים יצרו סמיכות כבדה מעט והרגשה לא נעימה של עלים במשקה. מיץ התפוחים של שסק היה טוב יותר אבל מעט מתוק מדיי לטעמי. אחרי שיחה של רבע שעה בערך הגיע המנות. האמת, זה היה מדהים. לשולחן הגיעו שלוש מנות זהות לחלוטין שרק אלוהים יודע איך מערבבת המשקה שלי הבחינה ביניהן. שלושת המנות היו מורכבות מצלחת גדולה ובצידה חסה, בצל חי, פרוסות עגבנייה ומלפפון, גזר מרוסק וכרוב מרוסק גם הוא. במרכז הצלחת הייתה צלחת רותחת קטנה יותר ובתוכה המנה מכוסה במעטה מוקרם. כל הצלחות והמנות היו זהות (חוץ מהמנה עצמה כמובן). ועכשיו לאוכל. האמת – ציפיתי ליותר. אני לא יודע למה אבל בראש הייתה לי תמונה הרבה יותר טובה על יטבתה. זכרתי את המנות שם כטעימות במיוחד. אבל שום דבר מיוחד לא היה בבלינצ´ס שלי. העלים התפרקו מייד מרוב החום, הפטריות היו פטריות רגילות של קופסת שימורים והכל טבע בהמון המון שמנת שהייתה כרגיל – שמנת. שום התלהבות לא נרשמה גם במקצה תפוחי האדמה של שסק. הם היו רגילים ביותר, אפילו היה חסר מלח, וגם הם טבעו בהמון שמנת. שום תבלין או משהו שיצית את החך. ואנחנו, כפי שאמרנו, לא אניני טעם. פשטידת הפטריות של דלעת לא הייתה גם היא מלהיבה. היו שם אותן פטריות משעממות שכבר הכרתי, בליווי בצק כלשהו שאני חושב שהורכב ברובו מביצים, וזהו. כל זה טבע, נכון, בהמון שמנת. הירקות שהיו אמורים לתת את הקונטרה הקלילה לכבדות של האוכל היו תפלים ויבשים. רוטב אלף האיים פשוט היה יכול להוסיף כאן כל כך הרבה אבל הוא לא היה קיים. האוכל הסתמי והרגיל לא מנע ממני כמובן לחסל את המנה שלי לחלוטין ואף את השאריות של שסק ודלעת, אבל כפי שתלמדו בעתיד - הוא מעולם לא מונע. החשבון הסתכם ב 210 שקל שהם בחישוב מהיר 70 לאדם. הוא כלל בתוכו את דמי השירות למלצרית (וחבל, אני אראה לה מה זה לערבב רק לי את המשקה) והיה בהחלט יותר מדי בשביל מה שקיבלנו. יצאנו מנופחים משמנת. אני בספק אם עוד אחזור ליטבתה.
