ייאוש מוחלט ....
הסיפור שלי מתחיל לפני שנה בערך ... כמה חודשים לפני שהתגייסתי , הגעתי ערב אחד הביתה אחרי עבודה , וקיבלתי בשורה מרה מאימי . אבא שלי שהיה במרכז באותו הזמן יצא לסופר לקנות סגריות ובדרך משו קרה... לא ברור אם קודם נפל או כתוצאה מהדום לב נפל ופשוט לא קם ! ולא הצליחו להציל אותו ! באותם הימים הייתי אמורה לנסוע אליו ולבלות איתו אחרי שהרבה זמן לא ראיתי אותו . קיבלתי את זה מאוד קשה מכיוון שאם היה מישהו שהייתי קרובה אליו במשפחה זה אליו , בחיים לא הסדרתי עם אמא שלי , ואני כנראה גם בחיים לא הסתדר , לשאר המשפחה בכלל אין לי שום קשר מלבד דם כמובן .. ( זה די מורכב ) ב-30 יום למוות , אחרי ההזכרה אמא שלי החליטה להתרחק , ואמרה לי שאני ימצא לי מקום ליהיות בו למשך חודש כי היא טסה לתילאנד , העיפה אותי מהבית . בתקופה שבה אני הכי צריכה את המקום שלי , ליהיות עם עצמי , אני לא יכולה כי אימי לא מאפשרת לי . היא פשוט נעלה את הבית מכל כיוון אפשרי וטסה מבלי להסתכל אחורה . נשארתי לבד מתוסכלת . המוות של אבא שלי לא היה הכל באותה התקופה , המוות שלו היה הקש ששבר את גב הגמל .... עוד לפני נכנסתי למין מעגליות מתסכלת.. חברות שלי התגייסו ואני הייתי תלויה באוויר , לא היה ברור אם מגייסים אותי ... כל החיים שלי עברתי לא קצת משברים בעקבות מצבים הפכפכים בין הורי ופיתחתי נטיות אובדניות , אך הם תמיד היו בראש בלבד. בצו ראשון סיפרתי והיה להם ספק לגביי.. מגיל 14 בערך חלמתי להתגייס וליהיות הכי קרבית שיש ... הצבא השאיר אותי באוויר במשך משהו כמו שנה וחצי וזה הכניס אותי לדיכאון לראות את חברות שלי מתקדמות ואני נשארת מאחור ולא מגשימה את השאיפה שלי.. כמה ימים אחרי ה-30 .. ניסיתי להתאבד בעודי באכסניה בתל אביב ( תוכנן שבוע לפני ) , עצרה אותי משטרה ולקחה אותי לבית החולים , אשר משם ברחתי וחזרתי חזרה לעירי בדרום , התמקמתי אצל חברה וכמה שעות אחרי הצלחתי להתחמק וניסיתי שוב להתאבד , בעקבות הניסיון הראשון לא לקח הרבה זמן עד שהתחילו לחפש אותי .. ומצאו אותי ושוב הגענו לתחנת המשטרה ומשם לבית החולים לניקוי קבע וישירות לאשפוז במחלקה פסיכאטרית למשך יום וחצי .. השתחררתי משם מזועזעת מהמראות , אבל עם כוונות חדשות ... חזרתי הביתה .. ( לעיר ) , התחלתי לעבוד ובעזרת חברותיי טיפה התחזקתי.. אבל זה לא החזיק הרבה.. עברו חודשיים ואחותי עברה תאונת דרכים קשה.. מאושפזת כמה חודשים בסורוקה במצב אנוש .. חודש אחרי? אחי עבר תאונת דרכים ... עבר עוד חודש וחצי חודשיים ? וסבי נפטר . החלטתי לעזוב את הבית כי לא יכולתי להתמודד יותר עם אמא שלי , עם כל הדיכאון והמשברים באוויר , הפיצוצים עם אמא שלי לא תרמו .. תוך חודש קיבלתי צו גיוס ( אחרי שכבר קיבלתי את העובדה שהם לא רוצים אותי ) :Q טוב שנזכרתם.. אבל עדיין שמחתי והלכתי על זה.. חזרתי הביתה כי לא יכולתי להרשות לעצמי להשכיר דירה.. בעקבות העבר שלי קיבלתי פרופיל 45 נפשי מה שדי דפק אותי והוביל אותי לתפקיד הכי תת רמה שקיים + קרוב לבית ( יומיות ). בוא נגיד שקיבלתי את ההיפך מימה שרציתי .. אבל מצד שני .. לפחות משהו .. אחת הסיבות להתגייס הייתה בשביל להתחזק ולהתמודד מול החוסר משמעת + חוסר אחריות + הסתגלות חברתית + מסגרות שיש לי בעיה איתם מאז ומעולם . גייסו אותי בגיל 20 שנתיים אחרי שסיימתי תיכון , אחרי שמי זוכר בכלל מזאת משמעת ? מה שבמילא אף פעם לא היה לי ... נורא קשה לי , אבל בשביל זה אני פה , להלחם .. וכן יש לי נפילות .. ולא קצת .. מאז ומעולם אני פרנסתי את עצמי .. אמא שלי בחיים לא כיבסה לי ( אולי שהייתי תינוקת ). אני קונה לעצמי הכל .. היא בקטע של ... " אלה החיים שלך , תעשי בהם מה שבא לך , ואת עושה טעויות את תשלמי אליהם , היא מרוכזת בחיים שלה בלבד. ברגע שסיימתי את הקורס והתאזנתי טיפה , ראיתי שהמצב עם אימי לא תורם לעסק ... עוד לא סיימתי להתמודד עם המשברים שעברו ועכשיו אני מוצאת את עצמי מתמודדת עם המסגרת הצבאית שנורא קשה לאופי שלי והחוסר שקט מאמא שלי עושה את המצב יותר גרוע ... אני נורא מפחדת שהעומס הנפשי הזה יפיל אותי שוב לבור שבאיזשהו אופן די יצאתי ממנו ... אני הרבה פחות חושבת על המוות ...ומפחד אותי שהמחשבות מהלחץ יחזרו ... החלטתי לצאת מהבית סופית . כרגע אני יכולה להרשות לעצמי מכיוון שאני עובדת .. כרגיל .. והרבה .. כרגיל .. אז יצאתי ושוב נשארתי לבד .. השכרתי דירה עם עצמי בשביל השקט שלי ... השקט הזה שאני צריכה לפחות שעה ביום .. להתאפס .. את השקט הזה אני מקבלת בערך ב-3 בלילה אחרי היום בבסיס + בעבודה . וזה לא הסוף .... קצת אחרי שנכנכסתי לסדיר התחלתי להפגש עם קבן על בסיס קבוע , על מנת לעזור לעצמי , ולהתחיל להתמודד עם המשברים שהדחקתי ושבעצם הביאו בזמנו לפיצוץ הגדול ... כרגע אני בשלב שבו אני רק אומרת את המילה " אבא " ישר פרוצות להם הדמעות החוצה .. קשה לי להכנס לזה .. אבל אני מרגישה חייבת כי הכבדות כתוצאה מהתקופה שמורגשת כל כך טריה מכבידה עלי והדכאונות לא מרפים .. הראש שלי לא במקום , ואני לא מצליחה לתפקד כמו שאני רוצה .. אני רוצה להתקדם בצבא ולתת מעצמי כמה שיותר , אך המשברים שהדחקתי תוקעים אותי .. ומובילים אותי למצבים יותר עמוקים ... (כמו ריתוקים ארוכים כתוצאה מהחוסר תשומת לב שלי לפרטים הקטנים .... וכזה קורה .. זה בעצם מחמיר .. ריתוק ? אני ? שחופש זה הדבר הראשון בסדר העדיפויות !? אז הגוף שלי מתנגד ומבטא את זה במחלות שמובילים לגימלים .. אני לא רוצה ככה להעביר את השירות שלי !!!!!) הם שם ואני לא יודעת מימה להתחיל .. יש לי בידיוק שעה בשבוע עם הקבן ..(ואני מפחדת לעשות את זה לבד ) למרות שמצד שני .. האינטסביות הזאת היא גם סוג של בריחה .. אני מפחדת לכנס לעולם הפנימי של כרגע שכל כך עמוס .. די מפחדת ללכת לאיבוד , להשאב ולא לצאת ... וזה לא הסוף ... לפני שבוע עשיתו בדיקות דם ... שעתיים אחרי הרופא התקשר אלי אישית לפלפון וביקש ממני להגיע בדחיפות למרפאה . " את בהריון " . הצילו !
הסיפור שלי מתחיל לפני שנה בערך ... כמה חודשים לפני שהתגייסתי , הגעתי ערב אחד הביתה אחרי עבודה , וקיבלתי בשורה מרה מאימי . אבא שלי שהיה במרכז באותו הזמן יצא לסופר לקנות סגריות ובדרך משו קרה... לא ברור אם קודם נפל או כתוצאה מהדום לב נפל ופשוט לא קם ! ולא הצליחו להציל אותו ! באותם הימים הייתי אמורה לנסוע אליו ולבלות איתו אחרי שהרבה זמן לא ראיתי אותו . קיבלתי את זה מאוד קשה מכיוון שאם היה מישהו שהייתי קרובה אליו במשפחה זה אליו , בחיים לא הסדרתי עם אמא שלי , ואני כנראה גם בחיים לא הסתדר , לשאר המשפחה בכלל אין לי שום קשר מלבד דם כמובן .. ( זה די מורכב ) ב-30 יום למוות , אחרי ההזכרה אמא שלי החליטה להתרחק , ואמרה לי שאני ימצא לי מקום ליהיות בו למשך חודש כי היא טסה לתילאנד , העיפה אותי מהבית . בתקופה שבה אני הכי צריכה את המקום שלי , ליהיות עם עצמי , אני לא יכולה כי אימי לא מאפשרת לי . היא פשוט נעלה את הבית מכל כיוון אפשרי וטסה מבלי להסתכל אחורה . נשארתי לבד מתוסכלת . המוות של אבא שלי לא היה הכל באותה התקופה , המוות שלו היה הקש ששבר את גב הגמל .... עוד לפני נכנסתי למין מעגליות מתסכלת.. חברות שלי התגייסו ואני הייתי תלויה באוויר , לא היה ברור אם מגייסים אותי ... כל החיים שלי עברתי לא קצת משברים בעקבות מצבים הפכפכים בין הורי ופיתחתי נטיות אובדניות , אך הם תמיד היו בראש בלבד. בצו ראשון סיפרתי והיה להם ספק לגביי.. מגיל 14 בערך חלמתי להתגייס וליהיות הכי קרבית שיש ... הצבא השאיר אותי באוויר במשך משהו כמו שנה וחצי וזה הכניס אותי לדיכאון לראות את חברות שלי מתקדמות ואני נשארת מאחור ולא מגשימה את השאיפה שלי.. כמה ימים אחרי ה-30 .. ניסיתי להתאבד בעודי באכסניה בתל אביב ( תוכנן שבוע לפני ) , עצרה אותי משטרה ולקחה אותי לבית החולים , אשר משם ברחתי וחזרתי חזרה לעירי בדרום , התמקמתי אצל חברה וכמה שעות אחרי הצלחתי להתחמק וניסיתי שוב להתאבד , בעקבות הניסיון הראשון לא לקח הרבה זמן עד שהתחילו לחפש אותי .. ומצאו אותי ושוב הגענו לתחנת המשטרה ומשם לבית החולים לניקוי קבע וישירות לאשפוז במחלקה פסיכאטרית למשך יום וחצי .. השתחררתי משם מזועזעת מהמראות , אבל עם כוונות חדשות ... חזרתי הביתה .. ( לעיר ) , התחלתי לעבוד ובעזרת חברותיי טיפה התחזקתי.. אבל זה לא החזיק הרבה.. עברו חודשיים ואחותי עברה תאונת דרכים קשה.. מאושפזת כמה חודשים בסורוקה במצב אנוש .. חודש אחרי? אחי עבר תאונת דרכים ... עבר עוד חודש וחצי חודשיים ? וסבי נפטר . החלטתי לעזוב את הבית כי לא יכולתי להתמודד יותר עם אמא שלי , עם כל הדיכאון והמשברים באוויר , הפיצוצים עם אמא שלי לא תרמו .. תוך חודש קיבלתי צו גיוס ( אחרי שכבר קיבלתי את העובדה שהם לא רוצים אותי ) :Q טוב שנזכרתם.. אבל עדיין שמחתי והלכתי על זה.. חזרתי הביתה כי לא יכולתי להרשות לעצמי להשכיר דירה.. בעקבות העבר שלי קיבלתי פרופיל 45 נפשי מה שדי דפק אותי והוביל אותי לתפקיד הכי תת רמה שקיים + קרוב לבית ( יומיות ). בוא נגיד שקיבלתי את ההיפך מימה שרציתי .. אבל מצד שני .. לפחות משהו .. אחת הסיבות להתגייס הייתה בשביל להתחזק ולהתמודד מול החוסר משמעת + חוסר אחריות + הסתגלות חברתית + מסגרות שיש לי בעיה איתם מאז ומעולם . גייסו אותי בגיל 20 שנתיים אחרי שסיימתי תיכון , אחרי שמי זוכר בכלל מזאת משמעת ? מה שבמילא אף פעם לא היה לי ... נורא קשה לי , אבל בשביל זה אני פה , להלחם .. וכן יש לי נפילות .. ולא קצת .. מאז ומעולם אני פרנסתי את עצמי .. אמא שלי בחיים לא כיבסה לי ( אולי שהייתי תינוקת ). אני קונה לעצמי הכל .. היא בקטע של ... " אלה החיים שלך , תעשי בהם מה שבא לך , ואת עושה טעויות את תשלמי אליהם , היא מרוכזת בחיים שלה בלבד. ברגע שסיימתי את הקורס והתאזנתי טיפה , ראיתי שהמצב עם אימי לא תורם לעסק ... עוד לא סיימתי להתמודד עם המשברים שעברו ועכשיו אני מוצאת את עצמי מתמודדת עם המסגרת הצבאית שנורא קשה לאופי שלי והחוסר שקט מאמא שלי עושה את המצב יותר גרוע ... אני נורא מפחדת שהעומס הנפשי הזה יפיל אותי שוב לבור שבאיזשהו אופן די יצאתי ממנו ... אני הרבה פחות חושבת על המוות ...ומפחד אותי שהמחשבות מהלחץ יחזרו ... החלטתי לצאת מהבית סופית . כרגע אני יכולה להרשות לעצמי מכיוון שאני עובדת .. כרגיל .. והרבה .. כרגיל .. אז יצאתי ושוב נשארתי לבד .. השכרתי דירה עם עצמי בשביל השקט שלי ... השקט הזה שאני צריכה לפחות שעה ביום .. להתאפס .. את השקט הזה אני מקבלת בערך ב-3 בלילה אחרי היום בבסיס + בעבודה . וזה לא הסוף .... קצת אחרי שנכנכסתי לסדיר התחלתי להפגש עם קבן על בסיס קבוע , על מנת לעזור לעצמי , ולהתחיל להתמודד עם המשברים שהדחקתי ושבעצם הביאו בזמנו לפיצוץ הגדול ... כרגע אני בשלב שבו אני רק אומרת את המילה " אבא " ישר פרוצות להם הדמעות החוצה .. קשה לי להכנס לזה .. אבל אני מרגישה חייבת כי הכבדות כתוצאה מהתקופה שמורגשת כל כך טריה מכבידה עלי והדכאונות לא מרפים .. הראש שלי לא במקום , ואני לא מצליחה לתפקד כמו שאני רוצה .. אני רוצה להתקדם בצבא ולתת מעצמי כמה שיותר , אך המשברים שהדחקתי תוקעים אותי .. ומובילים אותי למצבים יותר עמוקים ... (כמו ריתוקים ארוכים כתוצאה מהחוסר תשומת לב שלי לפרטים הקטנים .... וכזה קורה .. זה בעצם מחמיר .. ריתוק ? אני ? שחופש זה הדבר הראשון בסדר העדיפויות !? אז הגוף שלי מתנגד ומבטא את זה במחלות שמובילים לגימלים .. אני לא רוצה ככה להעביר את השירות שלי !!!!!) הם שם ואני לא יודעת מימה להתחיל .. יש לי בידיוק שעה בשבוע עם הקבן ..(ואני מפחדת לעשות את זה לבד ) למרות שמצד שני .. האינטסביות הזאת היא גם סוג של בריחה .. אני מפחדת לכנס לעולם הפנימי של כרגע שכל כך עמוס .. די מפחדת ללכת לאיבוד , להשאב ולא לצאת ... וזה לא הסוף ... לפני שבוע עשיתו בדיקות דם ... שעתיים אחרי הרופא התקשר אלי אישית לפלפון וביקש ממני להגיע בדחיפות למרפאה . " את בהריון " . הצילו !
בסוף יהיה טוב
