כרותת הצמה
New member
ייעוץ
היי, אני חיילת 11 חודש בצבא, ואחרי 2,3 פגישות מול קב"ן ופגישה אחת מול פסיכיאטר בעקבות דכאונות קשים ומצבי חרדה ועוד דברים שאין אפילו טעם לפתוח כאן. המצב הנפשי שלי הולך ומדרדר ככל שאני מצויה בבסיס, המחשבות אוכלות אותי, מה לעשות, איך לעשות, איך לפתור את המצב, חיה בפחדים, בלילה, ביום, מכלול של תחושות והרגשות.. שבעקבותן ניתן לי פטור זמני של כחודש, שום דבר לא השתפר, התחלתי להבין לאט לאט שמצבי דורש שחרור, אני כבר בשלב של השלמה עם ההשלכות, חשבתי כל כך הרבה, בכיתי כל כך הרבה ובכל פעם אני מגיעה למסקנה שאני רוצה לחזור להיות הבנאדם הטוב והחיובי שהייתי לפני הצבא- אני רוצה לצאת לחופשי ולתקן את מצבי. אני עדיין שוקלת את העניין באופן רציני, רבים יודעים על כך, יידעתי כמובן את הוריי ואין להם דעה בעניין. עכשיו, הפטור הזמני שלי מסתיים בסוף החודש, ועשיתי הכל כדי לקבל את הפגישה עם הקבן בדיוק בסוף הפטור כי אני כמעט מרגישה שאני לא יכולה בלי זה, כל המחשבות נתונות לזה.. לפגישה, למה שאגיד, איך אהיה, אם אבכה, אם אצליח להביע את מה שעובר עלי ויאמינו לי, כי מצבי אכן דורש פיתרון. לא פיתרון צבאי בכל אופן כי המסקנה היא שוב- לא להיות בצבא, כי המסגרת הורסת אותי. אין לי טיפת מוטבציה לשירות ואני גם ככה בקושי עושה משהו בתפקיד, לא מסוגלת לתפקד, רק בוכה כל הזמן (בא בהתקפים). איך אפשר לחיות במצב זה? אגב, סירבתי לטיפול תרופתי כי אני לא מתכוונת להיות תלויה בזה, שום סיכוי. יש בידי את הפיתרון והוא לא בצבא. אני פשוט לא רואה את עצמי מסיימת שירות בריאה נפשית, הכאב הזה עוד יביא אותי לרצון לפגוע בעצמי ואני לא רוצה את זה. הייאוש הורס, הורס אותי. בכל מקרה, אני הולכת לתאר את מחשבותיי בפני הקבנית שאיתה קבעתי פגישה, יש לציין שבפגישהעם הפסיכיאטר (שבה נחשפתי לאטימות מוחלטת, אבל שמתי לב שהוא מלמל משהו על "תצאי מהצבא אם את סובלת", אולי זה היה בציניות?), הוא קבע לי המשך טיפול עם קבן, שמו אותי ברשימת המתנה ואז התקשרה אלי קבנית ושאלה אם אני מעוניינת בטיפול, אבל מה, קבוצתי. ברור שקבוצתי זה הדבר האחרון שאני רוצה או מחפתש, אני זקוקה לפגישה אישית איתה ולהסביר לה סופית מה אני רוצה ומה אני עוברת, בלי להסתיר כלום. אני לא מסוגלת יותר להמשיך עם המצב הזה, וזה לא מפינוק. בכל מקרה, נקבעה לי פגישה אישית עם אותה קבנית בתחילת החודש, מה דעתכם על מה שאני הולכת לומר לה? אני מאוד מקווה שהיא תקרא את הרקע שלי לגבי מה שאמרתי לקבנים, ותקרא את המכתבים שכתבתי במיוחד, ותבין. האם כשמציעים טיפול קבוצתי מקבן זה מחליף יציאה מהצבא ומי שמסרב, ומתעקש, נשקל העניין של יציאה מהצבא על 21? אשמח לכל מידע בקשר לזה. ועצות. תודה
היי, אני חיילת 11 חודש בצבא, ואחרי 2,3 פגישות מול קב"ן ופגישה אחת מול פסיכיאטר בעקבות דכאונות קשים ומצבי חרדה ועוד דברים שאין אפילו טעם לפתוח כאן. המצב הנפשי שלי הולך ומדרדר ככל שאני מצויה בבסיס, המחשבות אוכלות אותי, מה לעשות, איך לעשות, איך לפתור את המצב, חיה בפחדים, בלילה, ביום, מכלול של תחושות והרגשות.. שבעקבותן ניתן לי פטור זמני של כחודש, שום דבר לא השתפר, התחלתי להבין לאט לאט שמצבי דורש שחרור, אני כבר בשלב של השלמה עם ההשלכות, חשבתי כל כך הרבה, בכיתי כל כך הרבה ובכל פעם אני מגיעה למסקנה שאני רוצה לחזור להיות הבנאדם הטוב והחיובי שהייתי לפני הצבא- אני רוצה לצאת לחופשי ולתקן את מצבי. אני עדיין שוקלת את העניין באופן רציני, רבים יודעים על כך, יידעתי כמובן את הוריי ואין להם דעה בעניין. עכשיו, הפטור הזמני שלי מסתיים בסוף החודש, ועשיתי הכל כדי לקבל את הפגישה עם הקבן בדיוק בסוף הפטור כי אני כמעט מרגישה שאני לא יכולה בלי זה, כל המחשבות נתונות לזה.. לפגישה, למה שאגיד, איך אהיה, אם אבכה, אם אצליח להביע את מה שעובר עלי ויאמינו לי, כי מצבי אכן דורש פיתרון. לא פיתרון צבאי בכל אופן כי המסקנה היא שוב- לא להיות בצבא, כי המסגרת הורסת אותי. אין לי טיפת מוטבציה לשירות ואני גם ככה בקושי עושה משהו בתפקיד, לא מסוגלת לתפקד, רק בוכה כל הזמן (בא בהתקפים). איך אפשר לחיות במצב זה? אגב, סירבתי לטיפול תרופתי כי אני לא מתכוונת להיות תלויה בזה, שום סיכוי. יש בידי את הפיתרון והוא לא בצבא. אני פשוט לא רואה את עצמי מסיימת שירות בריאה נפשית, הכאב הזה עוד יביא אותי לרצון לפגוע בעצמי ואני לא רוצה את זה. הייאוש הורס, הורס אותי. בכל מקרה, אני הולכת לתאר את מחשבותיי בפני הקבנית שאיתה קבעתי פגישה, יש לציין שבפגישהעם הפסיכיאטר (שבה נחשפתי לאטימות מוחלטת, אבל שמתי לב שהוא מלמל משהו על "תצאי מהצבא אם את סובלת", אולי זה היה בציניות?), הוא קבע לי המשך טיפול עם קבן, שמו אותי ברשימת המתנה ואז התקשרה אלי קבנית ושאלה אם אני מעוניינת בטיפול, אבל מה, קבוצתי. ברור שקבוצתי זה הדבר האחרון שאני רוצה או מחפתש, אני זקוקה לפגישה אישית איתה ולהסביר לה סופית מה אני רוצה ומה אני עוברת, בלי להסתיר כלום. אני לא מסוגלת יותר להמשיך עם המצב הזה, וזה לא מפינוק. בכל מקרה, נקבעה לי פגישה אישית עם אותה קבנית בתחילת החודש, מה דעתכם על מה שאני הולכת לומר לה? אני מאוד מקווה שהיא תקרא את הרקע שלי לגבי מה שאמרתי לקבנים, ותקרא את המכתבים שכתבתי במיוחד, ותבין. האם כשמציעים טיפול קבוצתי מקבן זה מחליף יציאה מהצבא ומי שמסרב, ומתעקש, נשקל העניין של יציאה מהצבא על 21? אשמח לכל מידע בקשר לזה. ועצות. תודה