ילדה בת 6 שככל הניראה רוצה תשומת לב

רקפת271

New member
ילדה בת 6 שככל הניראה רוצה תשומת לב

שלום רב ביתי בת ה6 חכמה ומקסימה, אוהבת מאד מאד תשומת לב. בעיני אנשים שפחות מכירים אותה ולא נמצאים איתה כמונו ההורים או הסבא והסבתא היא עושה רושם של ילדה מאד מאד טובה, אחת שאף פעם לא צריכים להעיר לה, היא תמיד מצליחה להקסים בהתנהגות הרגועה והמרגיעה שלה. גם ילדים וגם הורים:) אבל כשאנחנו איתה, עם אחותה בת ה3. המשחק משתנה לגמרי. היא יכולה הרבה פעמים להציק לאחותה, סתם כל מני שטויות שאת הקטנה ככל הניראה זה מרגיז וכמה פעמים שיגידו לה די או מספיק זה לא יעזור....הרבה פעמים יש את הצורך בהרמת קול. הרבה פעמים היא גם משתמשת באחותה בכדי להשיג דברים כלומר אם היא רוצה דבר מה. היא תשאל את אחותה אם היא רוצה מעצם המחשבה שדרכה (אחותה) זה יתאפשר. גם בנושא לבוש בבוקר,רחיצת שינים, כניסה למקלחת...כל דבר צריך להגיד מליון פעם עד שנעשה....כמה אפשר?! ניראה שהיא כל הזמן עושה דברים בכדי למשוך תשומת לב וזו ילדה שסך הכל על פניו לא חסר לה דבר והיא באמת ילדה טובה אבל ניראה שכמה שנותנים לה היא צריכה עוד... אני לא יודעת מאיזה כיוון ללכת איתה, אני שונאת להרים את הקול או לדבר בטון יותר תקיף אבל נוצר מצב שניראה שרק הדברים כן נעשים.
 
שווה לעצור ולחשוב

שלום רב, האומנם כך דברים נעשים? האם ההערות, הצעקות והכעס רותמים אותה לעשייה. נשמע לי שאולי זמנית, אך ההתנהגות חוזרת. משמע, אולי כדאי להחליף גישה? את משתמשת הרבה במילה "צריך"- צריך להרים קול, צריך להעיר לה מליון פעם. האומנם? אנחנו בוחרים את התגובות שלנו תוכלי לבחור גם לא להרים את הקול,לא להעיר, או להעיר פעם אחת- הילדה חכמה ומבינה. הרי זה "בידיים שלך". ילדים לא עושים פעולות מיותרות הם עושים פעולות מניבות. לעומתם אנחנו חוזרים על עצמנו כמו תקליט מקולקל גם אם התגובה שלנו אינה מובילה לתוצאה הרצויה. שווה לעצור ולחשוב. מה דעתך? עינת גבע, יועצת משפחתית, מכון אדלר.
 

היאלי4

New member
מזדהה עם הבעיה של רקפת מאוד אך עדיין מה לעשות

גם ביתי מתישה אותנו בבקשות חוזרות מציקה לאחיה בן השנתיים ומרבה להיות תלותית בנו ניסיתי לעשות איתה "עיצוב התנהגות" באמצעות חיזוקים חיוביים עם מדבקות הדבר עזר אך באופן זמני ובכל פעם הייתי צריכה להזכיר לה את המדבקות כדי להשיג את מבוקשי מה כן לעשות?? תודה
 
יש מה לעשות כדי לחיות בשלווה ובהרמוניה יחד

שלום רב הילאי, הופעת העסקת יתר של הורים ניצפית, למרבה ההפתעה, דווקא בבתים מטפחים בהם הילדים מקבלים תשומת לב רבה. בעקבות עודף תשומת לב הניתן לילדים בזמן, במקום ובנסיבות לא מתאימות הילדים מרגישים עצמם שייכים, חשובים ונחוצים רק כאשר הם זוכים לתשומת לב. ברגע שהזרקור מופנה לאח, לשיחת טלפון, כשהורה עייף וכיו"ב הילד חווה בגידה, הזנחה. הרי היה לו חוזה ברור עם ההורה: "תשומת לב בלעדית כל הזמן." יתרה מיזו, החוייה הרגשית היא "אני לא קיים" תחושה זו היא בלתי נסבלת ומולידה התנהגויות מפריעות למכביר. מה עושים? הולכים ללמוד בבית ספר להורים על התפתחות הילד. מהם הצרכים של ילד. לומדים להבחין בין צורך לתביעה. נענים לצרכים ולוא דווקא לדרישות, לקאפריזות המופרזות. לומדים לחזק את בטחונו של הילד, כאדם מעניין ומסוגל להעסיק את עצמו.המסר: "אתה לא לבד יש לך את עצמך". יוזמים תשומת לב כשמתאים לנו. משתפים, מתייעצים ומעודדים - בכך מעלים את ערכו בעיניו. במקביל, מצמצמים התיחסות להתנהגות מעסיקה. מפנים לילד את השטח. יוצאים מהתמונה ומאפשרים לו לפתח יכולות. מעצימים אותו. בקיצור, יש מה לעשות כדי לחיות בשלווה ובהרמוניה יחד. מומלץ לקחת אחריות ולהיכנס לתהליך מודעות כדי לעזור לילד ולעצמכם. מה דעתך? עינת גבע, יועצת משפחתית, מכון אדלר.
 
למעלה