ילדה כותבת...

[אנונימי80]

ילדה כותבת...

היי, שמי אפרת ואני בת 19. חיילת. הוריי גרושים, עד גיל 18 הייתי בחזקת אמי. לאחרונה אני חשה קיפוח מצדה. לפני שנה וחצי היא הכירה אמריקאי דרך האינטרנט, ומאז החליטה לעבור לגור בארה"ב ולהתחתן איתו. לאורך כל השנה האחרונה היא נסעה אליו לארה"ב לפרק זמן מסויים, וחזרה להיות איתי... ככה זה נמשך במשך שנה וחצי (במשך כל שנת יב' שלי, ועכשיו כשאני בצבא) קשה לי עם זה. אני מאוד רגישה לכל מה שהיא אומרת לי, אני עלולה לבכות כמעט מכל דבר. לפני 10 חודשים הכרתי בחור מקסים, אני אוהבת אותו והוא נורא אוהב אותי. בהתחלה התחלנו כידידים, כיום אנחנו בקשר רציני ואף מדברים על חתונה. אנו מתכננים אותה בעוד כשנה. הוא מאוד עוזר לי עם הרגשת האובדן, אך למרות זאת קשה לי. שוחחתי על זה עם דודתי רבות, היא מצדיקה אותי ב-100 אחוז, אך עם זאת היא פשוט הציעה לי להתמקד בחיים שלי, היא אמרה לי שאני כבר גדולה ואני פשוט צריכה להתמקד בחיים עם בן הזוג שלי, להתקדם וכו'. השאלה, האם חיי זוגיות נועדו למלא חסר מהסוג הזה? האם עליי פשוט לא לחשוב עליה, לשכוח ממנה לגמרי, ולהמשיך הלאה עם בן הזוג שלי? יש לציין שהוא בן אדם מדהים!!!! הכרנו בהתחלה כידידים, ועם הזמן התקרבנו, ועכשיו אנחנו ביחד.

 

[oshiko]

תהליך הדרגתי ...

(אני לא עונה לך כפסיכולוג מקצועי; פשוט על-סמך קצת ניסיון ן common-sense.) בראש וראשונה זה תלוי כמובן במה שאת מרגישה. הידוק הקשר עם בן-הזוג בוודאי מפצה על הרגשת הבדידות; אבל ניתוק מוחלט מן המשפחה זה דבר כואב; ואת יכולה לנסות בדרכים שונות להעביר לאימך את התחושה הזאת - אולי לרכך אותה קצת ולמסד איזשהו סוג של קשר מחודש. הרגש המשפחתי אכן עובר תהליך הדרגתי שבו ההורים תופסים פחות מקום ככל שתשומת הלב מוקדשת לבן-הזוג ובעיקר לילדים. האירוניה היא שבסופו של דבר זה מתהפך - ההורים הם אלה שהופכים להיות תלויים בילדים ככל שהם מזדקנים. כך שלטווח ארוך זה צריך להיות דווקא האינטרס של אימך לשמור על קשר.

 

[s h o o s h a]

לרצות להרגיש יחד

יכולה להבין את התחושה שאמך נוטשת אותך לטובת איש אחר אשר נכנס לחייה ואת הכאב הגדול שנילווה לתחושה זו. אכן, עד עתה היית את זו שהיתה בראש מעיניה וכיום בא אדם זר לך לחלוטין ו'סוחב' את אמך. אמך כנראה מרגישה כמו ילדה צעירה מאד ונסחפת אל תוך הקשר תוך שהיא מתעלמת מכל אשר בסביבתה. לא בטוח שהיא עושה זאת בכוונה תחילה לפגוע בך אולם התוצאה היא אחת. ולכן, חושבת שעליך לשוחח אתה ולהעלות בפניה את המצוקות שלך ולשתף אותה בתחושות שלך. אולי אם תגידי את הדברים באופן מפורש הם קצת 'ינערו' אותה. לא בטוח שזה מה שישנה את דעתה אבל אולי תימצא דרך להקל את המצב. באשר לחבר שלך- הרי ברור שאת זקוקה לחום וחיבוק אולם זוגיות אינה באה במקום חיבוק של הורה. אשרייך שמצאת בן זוג שאוהב ומבין אותך וכמובן שגם אתו תוכלי לחלוק את הכאב שלך. "...לא לחשוב עליה, לשכוח ממנה לגמרי..."? אני חושבת שזו תהיה טעות. "...להתמקד בחיים עם בן הזוג שלי..."? בהחלט. בענין נישואין, אני חושבת שאת צעירה מאד ודווקא בגלל המצוקה שבה את נמצאת עכשיו הדבר אינו מתאים. אסכם ואומר- המשיכי את שירותך הצבאי, צברי בו חוויות וניסיון בתחום שבו את עוסקת, פתחי והדקי את הקשר עם חברך, נסי לחדש את הקשר עם אמך ולפחות ליצור אוירה נוחה בין שתיכן וביום שתשתחררי מהצבא ... נדבר שוב

* אגב, מה עם אביך? איפה הוא בכל התמונה?

 

[אנונימי80]

העניין הוא כזה...

אני עברתי כל כך הרבה משברים בחיי, הוריי התגרשו בגיל 3. ורק משפחתי עדה לכל מה שעברתי, והאופן שבו נהגתי במצבים אילו. חשוב לציין שאני גרה עם חבר שלי מעל לחצי שנה, אנחנו מנהלים משק בית לבדנו כל ההוצאות (פרט לשכר דירה, כי אנחנו גרים בבית של אמא). המשפחה שלי, שמכירה אותי הכי טוב, חושבת שחתונה זה הרעיון הכי טוב בשבילי. אני יודעת שהוא הגבר שלי, איתו אני רוצה לחיות. והמשפחה מציעה לי לא לחכות יותר מדיי עם חתונה. אנחנו כרגע מאורסים. התכנון הוא שהחתונה תהיה בעוד כשנה. מה דעתך?

 

[s h o o s h a]

סיכום דעתי

את בת 19 את מכירה את חברך כ - 10 חודשים ומתגוררת אתו מעל לחצי שנה. הכל נראה לי מהר מידי

ואתם אפילו מאורסים כבר ומתכננים נישואין. (מתי הספקתם את כל זה?

) אגב, בן כמה החבר שלך? מה דעתי? שמוקדם מידי, מהר מידי ולגמרי לא בשל.

 

[אנונימי80]

או קיי, זכותך לחשוב כך ../images/Emo13.gif

חבר שלי בן 27. אגב, בת כמה את?

 

[i See DeaD peOple]

בפרטים שלך רשום שאתה- בן 28

מתל אביב. להדגיש את המילה אתה תסביר את זה, תודה. גם ככה הכל פה נשמע מופרח..

 

[oshiko]

לא בהכרח מופרך

נראה לי שהיא השתמשה בניק של החבר. אין לי בעייה עם זה. למה לא לתת אמון באנשים?

 

[i See DeaD peOple]

יש מקרים ויש מקרים..

 

[רוני61]

אפרת היקרה, את עדיין נערה צעירה

יתכן והחיים זימנו לך התמודדויות לא פשוטות ולכן את חושבת שאת בשלה להחליט החלטות לטווח רחוק ,אבל, עדיין את צריכה לתת לעצמך הזדמנות אמיתית זמן לחשיבה על מנת שההחלטות שלך לחיים יהיו ממקום של בחירה אמיתית ולא מצוקה. נראה כי החבר (ואני לא יודעת עליו דבר יתכן והא אדם נפלא) הוא מפלט ממצב רע ולכן, גם אם כן הבן זוג המתאים לך הבחירה בו נעשית מתוך מצוקה ולכן זאת אינה הזדמנות אמיתית ליחסים שלכם ויכולת השיפוט שלך נפגמת. אני חושבת שאת צריכה לבחון את היחסים לאורך זמן, לתת לעצמך הזדמנות להתבגר, ללמוד באוניברסיטה, להרחיב את מעגל האנשים שאת מכירה בעולם ורק אז להחליט החלטות כל כך גורליות. בהצלחה

 

[אנונימי80]

אגב, חשוב לי לציין...

בעיניי יש משמעות עמוקה מאוד מבחינה דתית לנישואין רבנית, הרב מקדש אותנו. זה מאוד מרגש, וכמאמינים הדוקים אנחנו חושבים שזה כן נחוץ באם אנו יודעים ולקחנו על עצמנו את העובדה שאנו רוצים לחיות אחד עם השני כל החיים. היו לי חברים לפניו, היו לי אהבות לפניו, ידידים, חברות... כאמור, התחלתי איתו בתור ידיד! - אני לא רואה את עצמי אם אף אחד פרט אליו. ועוד משהו? אני יודעת שיש לי מודעות עצמית, אני חכמה מספיק כדיי להבחין ממה נובע כל צעד וצעד שאני עושה או כל תחושה שאני חשה. ואתם שואלים את עצמכם מה גרם לי להגיע למצב של מודעות כזו? וודאי וודאי שלא הגיל שלי (הרי גילי צעיר) אלא אך ורק הניסיון שצברתי בחיים!!! נ.ב - אל תשכח שישנה אוכלוסייה מאוד גדולה שחיה בעולם שלנו שלהם אסור לגעת אחד בשני לפני החתונה, שלא נדבר על מגורים יחד! והבנות בנות 19, ובכל זאת הם נישאים, ויש להם נישואים מאושרים... אני כמובן מתכוונת לאוכלוסיית הדתיים. אני לא יודעת מה קורה בחוץ, אבל אני יכולה להצביע לך על המשפחה שלי, שכולם דתיים וכולם התחתנו בגיל מוקדם, וכולם התייעצו עם בני המשפחה שהכירו את החתן - ויצא מזה ששון ושמחה!

 

[רוני61]

ובכל זאת המודל הקרוב ביותר(ההורים)

הסתיים בפרידה ועוגמת נפש לדורות הבאים. אך, ניכר כי את יודעת מה את רוצה וכל ההתייעצות היא למראית עין כי יש לך תשובות. אם את בטוחה בעצמך תעשי מה שמתאים לך, רק כפי שכתבתי קודם תנסי שהמניע לנישואין יהיה המניע הנכון. כך אני חושבת לפחות. בהצלחה רוני

 

[oshiko]

מילה טובה

בעיקרון אנחנו פורום ,הורים לחיילים", לא כל כך מתמחים בייעוץ לנישואין ... אבל אפשר לזהות את המצוקה שלך. לרוב הצעירים בגילך יש הורים שאפשר להתייעץ איתם, לקבל עידוד ומילה טובה. חיילת אחרת בגילך היתה הולכת לאמא או אבא, מפטפטת קצת על העניין, שואלת לדעתם, ובסוף כמובן מחליטה בעצמה. לך אין את זה. מהבחינה הזאת עשית בשכל - פנית לפורום שרוב הגולשים בו הם "by definition" בגיל של ההורים שחסרים לך. אז קבלי את המילה הטובה שכל כך חסרה לך. בשלות לנישואין זה עניין אינדיבידואלי. רק את מכירה את עצמך מספיק טוב כדי להחליט. מי שענה עד עכשיו רצה להעביר לך את אותות האזהרה שקיימים בכל נישואין בכלל, ובנישואין לא בשלים בפרט. אבל כמו שאמרת, גם אני מכיר זוגות, ביניהם חברים קרובים, שהתחתנו בגיל 19-20 והקימו משפחות מאושרות. לכי עם ליבך ועם ההחלטה שלך - ושהיה הכל בהצלחה ובמזל-טוב.

 

[אנונימי80]

ציטוט מאוד חכם:

חתונה בגיל מוקדם מרוב בריאה לנפש. כמובן, אם מדובר בתנאים נכונים - כלומר לא עם כל אחד ובכל מחיר!!! תנאים נכונים זה שהאדם נראה מתאים, יש תקשורת טובה ויש מטרות משותפות. למה בריא יותר לנפש בגיל צעיר? א. כל החוויות של מערכות יחסים עם כל מיני גברים לאורך שנים חורטות בנפש התנסויות מיותרות, פחדים והרגלים שאינם נחוצים לזוגיות האמיתית עם הבעל הקבוע העתידי. זה מזיק ומיותר. התנסויות מיותרות = כאבים מיותרים (את יודעת את זה יותר טוב ממני...) ב. גם הגיל המבוגר מוסיף ניסיון חיים, שיותר קשה להגיע איתו לזוגיות עם אדם זר. זוגיות עם אדם יותר טוב שתבוא על דף חלק, וההרגלים והגישה לחיים ייבנו ביחד איתו. גם ההתמודדויות וההתנסויות. ג. לא טוב לנפש האדם לחיות לבד ללא תמיכה של אדם לצידו. כמובן שאם אין ברירה, אפשר לחיות עם זה. אבל אם יש ברירה? לא עדיף שלאחר שהיתה לצידך אמא, לא תישארי לבד ויהיה לצידך בעל? אם זה יצליח או לא? אף פעם אי אפשר לדעת. עושים את כל המאמצים. מגדירים מטרה - שרוצים להצליח ולחיות יחד כל החיים. ועושים הכל להגיע אליה. זה אפשרי. ובלבד שההחלטה עם מי להתחתן מסתמכת על העקרונות של נתוני ההתאמה שכתבתי קודם: האדם נראה מתאים, יש תקשורת טובה ויש מטרות משותפות. ממה ששמעתי ממך, ההתאמה קיימת. גם המשפחה שלך חושבת כך.

 

[סמדר בנ]

לאפרת

מעניין שבחרת בכותרת "ילדה כותבת".... אולי את עדיין מרגישה קצת כמו ילדה? תראי, אמא שלך בונה עכשיו חיים חדשים ומתמקדת בהם. אם החבר שלה היה מכאן סביר שהנתק לא היה כזה משמעותי. היום בעידן האינטרנט וכל זה, זה שהיא לא כאן זה לא אומר שאתן לא יכולות לנהל קשר רציף ותומך. את יכולה גם ליזום את זה. סביר שכזהיא קצת תירגע מהקשר החדש היא תחזור לתפקד כאם. בקשר לחבר שלך, זה נהדר שמצאת אהבה כזו ושהוא תומך ועוזר לך. הוא בגיל מספיק בשל כנראה, את לטעמי קצת צעירה מדי, אם כי איני מכירה אותך. גם אני יצאת יעם בעלי מגיל צעיר (17) אבל חיכינו עד גיל 24 כדי להתחתן. אני הייתי מציעה לך לא להחפז, אתם גרים ביחד כך שממילא אתם ביחד, למה לא לחכות עוד קצת? אם היית כל כך משוכנעת הרי שלא היית כותבת את ההודעה, אלא אם כן את משוכנעת וציפית שנחזק את החלטתך. יש לך מספיק זמן לבחון את המצב, לנסות לייצב את הקשר עם אימך למסלול שיתאים לכן (אגב, היכן אביך?). אני הייתי ממליצה- ושוב, מבלי שאני מכירה אותך, לפתח את עצמך לפני שאת מתמסדת.

 

[mikmik 1האחת]

אפרת..

אין אהבה אחת במקום השניה ואין אחת דומה לשניה. אני מאמינה, למרות מה שכתבת שאימך אוהבת אותך מאד אבל גם הזוגיות שלה חשובה לה מאד. האם היא יודעת שהדבר מפריע לך מאד ? כדאי שהיא תדע לדעתי. גם אם תנסי בכח, אמא לא שוכחים וקשה מאד בלעדיה. אני שמחה שיש לך בן זוג כמו שאת מספרת, זה בטח עושה לך קצת יותר קל, תתמקדי בחייך אבל אל תתנתקי מהאמא גם אם המצב לא אידיאלי ביניכן. שיהיה בהצלחה