ילדה כותבת...

[אנונימי80]

ילדה כותבת...

היי, שמי אפרת ואני בת 19. חיילת. הוריי גרושים, עד גיל 18 הייתי בחזקת אמי. לאחרונה אני חשה קיפוח מצדה. לפני שנה וחצי היא הכירה אמריקאי דרך האינטרנט, ומאז החליטה לעבור לגור בארה"ב ולהתחתן איתו. לאורך כל השנה האחרונה היא נסעה אליו לארה"ב לפרק זמן מסויים, וחזרה להיות איתי... ככה זה נמשך במשך שנה וחצי (במשך כל שנת יב' שלי, ועכשיו כשאני בצבא) קשה לי עם זה. אני מאוד רגישה לכל מה שהיא אומרת לי, אני עלולה לבכות כמעט מכל דבר. לפני 10 חודשים הכרתי בחור מקסים, אני אוהבת אותו והוא נורא אוהב אותי. בהתחלה התחלנו כידידים, כיום אנחנו בקשר רציני ואף מדברים על חתונה. אנו מתכננים אותה בעוד כשנה. הוא מאוד עוזר לי עם הרגשת האובדן, אך למרות זאת קשה לי. שוחחתי על זה עם דודתי רבות, היא מצדיקה אותי ב-100 אחוז, אך עם זאת היא פשוט הציעה לי להתמקד בחיים שלי, היא אמרה לי שאני כבר גדולה ואני פשוט צריכה להתמקד בחיים עם בן הזוג שלי, להתקדם וכו'. השאלה, האם חיי זוגיות נועדו למלא חסר מהסוג הזה? האם עליי פשוט לא לחשוב עליה, לשכוח ממנה לגמרי, ולהמשיך הלאה עם בן הזוג שלי? יש לציין שהוא בן אדם מדהים!!!! הכרנו בהתחלה כידידים, ועם הזמן התקרבנו, ועכשיו אנחנו ביחד.

 

[opalit]

ברוכה הבאה../images/Emo140.gif

אני לא חושבת שאת צריכה לשכוח ממנה, תשתדלי שלא לתת לכעס להשתלט, אבל בהחלט להתמקד בחייך שלך. ולדעתי זוגיות לא נועדה למלא חוסרים מהסוג הזה, אבל לפעמים היא ממלאת את כ-ל החלל כך שהחוסרים מקבלים פורפורציה. נשמע לי שאת במצב מאוד רגיש, ולכן החתונה קצת נראית לי מוקדמת, גם מבחינת הגיל (אבל זו רק אני).

 

[מתחילה מאפס]

מוכר מאיפה שהוא

תנסי להבין מה הדבר שהכי מחזיק אותך בקשר הזה, הזדקקות ליחס ? קרבה? או שאת מרגישה שז באמת החצי השני שלך, חבל שתתחתני בדיעבד,עדיף לכתחילה. אפרת-מתחילה מאפס ורוצה להגיע למעבר לאופק

 

[להבה ירוקה]

ברוכה הבאה ../images/Emo140.gif

אני מסכימה עם מה שכבר נאמר לך. חשוב לנסות לא לתת לכעס להשתלט (אגב, האם אמרת פעם לאימך מה את מרגישה?) ולגבי בן הזוג- חשוב מאד לבדוק אם זו אהבה או תחליף. רק את יכולה לדעת את התשובה. ושוב, ברוכה המצטרפת אלינו

 

[אנונימי80]

תודה רבה לכולם!!!

עצות נבונות וחכמות. והתשובה היא: כן. זו אהבה אמיתית. העניין היא, שהכרנו קודם כידידים.. בהתחלה האמת לא רציתי אותו, למרות שאז הייתי צריכה מישהו שיהיה איתי, כי הייתי לבד. ידעתי שאם אני אהיה איתו, זה רק בגלל שאני זקוקה למישהו - ולכן דחיתי אותו. בו זמנית המשכנו לצאת, והכרתי אותו... נסעתי לאמא שלי לחודשיים פתאום הרגשתי שאני מתגעגעת אליו ממש, התכתבנו כל יום. ואז אמרתי לו שזה זה.

 

[אנונימי80]

בנוסף, העניין הוא כזה...

אני עברתי כל כך הרבה משברים בחיי, הוריי התגרשו בגיל 3. ורק משפחתי עדה לכל מה שעברתי, והאופן שבו נהגתי במצבים אילו. חשוב לציין שאני גרה עם חבר שלי מעל לחצי שנה, אנחנו מנהלים משק בית לבדנו כל ההוצאות (פרט לשכר דירה, כי אנחנו גרים בבית של אמא). המשפחה שלי, שמכירה אותי הכי טוב, חושבת שחתונה זה הרעיון הכי טוב בשבילי. אני יודעת שהוא הגבר שלי, איתו אני רוצה לחיות. והמשפחה מציעה לי לא לחכות יותר מדיי עם חתונה. אנחנו כרגע מאורסים. התכנון הוא שהחתונה תהיה בעוד כשנה.

 

[אופירA]

גם אני

מקריאת כל פרטי הסיפור שלך, גם אני מרגישה שהחתונה עם בחיר ליבך תיטיב עם מצבך, ודווקא בזכות גילך הצעיר. גירושין של הורים זו טרגדיה עבור הילד. אני לא עדה למה שעברת ולאיך שנהגת, אבל אני עדה למה שבני עבר ולאיך שנהג. אני מניחה שהוא ואת ואני יודעים על מה מדובר - דברים שלא אמורים לעבור על אף ילד... תחושת הקיפוח מצד האם מובנת וכואבת. לא די שלא היה לך בית עם אבא ואמא, באופן שנחוץ להתפתחותך הנפשית התקינה, עוד כעת, כאשר את בתקופת התבגרות רגישה (תיכון, צבא) - אין לך אפילו התמיכה של אמך, וננטשת לבדידותך. יחד עם זאת, את יכולה להבין את הצורך שלה לבנות את חייה הזוגיים, ואת הקריעה בין מחוייבותה הרגשית אליך לבין הרצון שלה להיבנות. חשבי כיצד היא היתה חשה, כאשר היית נישאת לבן זוגך ועוזבת את ביתה לחיים עצמאיים, כאשר היא נשארת בו לבד... מן הסתם שהדברים מורכבים יותר, ושאיני יודעת הכל. לכן גם אני מצדיקה אותך ב-100 אחוז, ומזדהה עם תחושת האובדן הקשה, אך עם זאת מציעה לך להתמקד בחיים שלך, על אף שאת צעירה מכדי מלעשות זאת לבדך ובלי תמיכה. על כן לדעתי חיי הזוגיות יספקו לך את התמיכה הנחוצה, והם נכונים לך מכל בחינה.

 

[אנונימי80]

בת כמה את?

אם יורשה לי לשאול...

 

[אופירA]

41

 

[אנונימי80]

ומה דעתך על חתונה בגיל מוקדם?

 

[אנונימי80]

חשוב לי מאוד לציין...

בעיניי יש משמעות עמוקה מאוד מבחינה דתית לנישואין רבנית, הרב מקדש אותנו. זה מאוד מרגש, וכמאמינים הדוקים אנחנו חושבים שזה כן נחוץ באם אנו יודעים ולקחנו על עצמנו את העובדה שאנו רוצים לחיות אחד עם השני כל החיים. היו לי חברים לפניו, היו לי אהבות לפניו, ידידים, חברות... כאמור, התחלתי איתו בתור ידיד! - אני לא רואה את עצמי אם אף אחד פרט אליו. ועוד משהו? אני יודעת שיש לי מודעות עצמית, אני חכמה מספיק כדיי להבחין ממה נובע כל צעד וצעד שאני עושה או כל תחושה שאני חשה. ואתם שואלים את עצמכם מה גרם לי להגיע למצב של מודעות כזו? וודאי וודאי שלא הגיל שלי (הרי גילי צעיר) אלא אך ורק הניסיון שצברתי בחיים!!!

 

[אופירA]

חתונה בגיל מוקדם בריאה יותר לנפש

כמובן, אם מדובר בתנאים נכונים - כלומר לא עם כל אחד ובכל מחיר!!! תנאים נכונים זה שהאדם נראה מתאים, יש תקשורת טובה ויש מטרות משותפות. למה בריא יותר לנפש בגיל צעיר? א. כל החוויות של מערכות יחסים עם כל מיני גברים לאורך שנים חורטות בנפש התנסויות מיותרות, פחדים והרגלים שאינם נחוצים לזוגיות האמיתית עם הבעל הקבוע העתידי. זה מזיק ומיותר. התנסויות מיותרות = כאבים מיותרים (את יודעת את זה יותר טוב ממני...) ב. גם הגיל המבוגר מוסיף ניסיון חיים, שיותר קשה להגיע איתו לזוגיות עם אדם זר. זוגיות עם אדם יותר טוב שתבוא על דף חלק, וההרגלים והגישה לחיים ייבנו ביחד איתו. גם ההתמודדויות וההתנסויות. ג. לא טוב לנפש האדם לחיות לבד ללא תמיכה של אדם לצידו. כמובן שאם אין ברירה, אפשר לחיות עם זה. אבל אם יש ברירה? לא עדיף שלאחר שהיתה לצידך אמא, לא תישארי לבד ויהיה לצידך בעל? אם זה יצליח או לא? אף פעם אי אפשר לדעת. עושים את כל המאמצים. מגדירים מטרה - שרוצים להצליח ולחיות יחד כל החיים. ועושים הכל להגיע אליה. זה אפשרי. ובלבד שההחלטה עם מי להתחתן מסתמכת על העקרונות של נתוני ההתאמה שכתבתי קודם: האדם נראה מתאים, יש תקשורת טובה ויש מטרות משותפות. ממה ששמעתי ממך, ההתאמה קיימת. גם המשפחה שלך חושבת כך.

 

[אנונימי80]

וואו, תודה רבה!!!

 

[s h i r k u s h]

לא חושבת שהכוונה של הדודה

הייתה שתשכחי מהכל, ושתכסי את השקע שנוצר בעקבות החוסר קשר עם האם בזוגיות, הכוונה שלה הייתה אני מניחה שמה שהיה בעבר היה ועכשיו יש לך הווה ועתיד להתמקד בהם ויש לך בן זוג מקסים .