ילדה שלא מקבלת מילה לא.

[katy90]

ילדה שלא מקבלת מילה לא.

אני אימא של שני בת שנתיים וחצי. בתי לא מוכנה לקבל תשובה לא. כאשר היא לא מקבלת מה שהיא רוצא היא נשכבת על הרצפה צורחת ובוכה בועתת בריצפה . אני עוזבת אותה וממתינה עד שבתי תבין שאני לא מתיחסת לבכי ואני גם לא אוותר לה. שני יכולה לבכות כך כ 15-20 דקות ולאחר מכן ניגשת אלי מרביצה ו נושכת .אני מנסע להפסיק אלימות מסברה שאסור להרביץ ושוב עוזבת אותה ומחכה עד שהיא תפסיק. אני מבינה שזה לא עובד ולא תורם . מה עלי לעשות? איך להעביר לילדה מסר ש אסור להרביץ ולנשוך.וגם ללמד אותה לקבל סירוב לבקשתה?

 

[survivorrr]

סיפור אמיתי.

לכל התנהגות פסולה כזו דרושה תגובה מיידית. זו יכולה להיות תגובה התנהגותית או ענישה. על זה שהיא נשכבת על הרצפה והתעלמות שלך לא עוזרת - להגיב (על זה יש לי יופי של סיפור אמיתי). על מכות ונשיכות - עונש (ולא קל). קבלת סירוב תהיה תוצאה. לענין הרצפה. אני זוכר ממרום שנותי (אוי, זה נשמע מה זה זקן. אבל לסבא שלי ז"ל בגיל שלי כבר היו נכדים) תרגיל שאמי עשתה לי בילדותי כשניסתה ללמד אותי לא להרים אוכל שנפל/נמצא על הרצפה ולהכניס לפה. לא עזר לה - עד ש... יום אחד כשהרמתי משהו מהרצפה ולקחתי לפה היא אמרה - "אתה אוכל מהרצפה? בסדר". ומיד לקחה את הביצה של ארוחת הערב, פוררה חלק ממנה על הרצפה, הצביעה עליה ואמרה לי "אם אתה אוכל מהרצפה אז בתיאבון". זה עבד ועוד איך. מאז זה לא קרה. תארו לעצמכם איזו "טראומה" זה עשה לי שזה נחרט בזכרוני (אני חושב שהייתי אז בן 4 או 5). אותו דבר את. "את שוכבת על הרצפה? בסדר" ומיד הביאי לה כרית ושמיכה או את צלחת האוכל (ואם היא תעיף - אין אחר). על מכות ונשיכות אין מצב שלא תגיבי. עונש חייב לבוא. לא סתם חוסר תגובה והמתנה. היא חייבת להפנים את חומרת המעשה בעינייך. זה בינך לבינה. אבל בינך לבין עצמך את חייבת לבדוק מהיכן צצו המנהגים האלה. מה הסיבות להתנהגות הזו. ילד לא ממציא את זה סתם כך מהאויר. זו התפתחות של תהליך שטיבו לא ברור לי על פי הסיפור שלך.

 

[עינת גבע]

כי בחיים הכול יחסים...

שלום רב survivorrr , ראשית, שוב תודה על בואך לפורום עם המון רצון טוב שמתבטא בשיתוף ובמתן עצות פרי ניסיונך. תבורך. התנהגות של ילדים היא שפה. ילדים לא פועלים בחלל ריק. התנהגות מביעה רצונות, צרכים, מטרות, רגשות ומשאלות לב. אני מציעה לעצור ולחשוב. לנסות לתרגם את התנהגות הילדים. הבנת ההתנהגות נעוצה בהבנת מערכת יחסי הגומלין. מה הילד אומר לי בהתנהגותו? איזה צורך הוא מביע? מה הוא משיג בהתנהגותו? מהן המטרות החינוכיות שלי? לאן אני רוצה לקדם את ילדי? האם ההתיחסות העכשווית שלי מקדמת אותי או מרחיקה אותי מהמטרה? איזה התנהגות בונה אני יכולה לתת להתנהגות מפריעה? חינוך ילדים הינו תהליך המשלב בניית ערך של הילד בעיני עצמו ובניית רשת היחסים ביננו לבינו. ילד שצרכיו נענים( לא בהכרח רצונותיו), חש מובן, רצוי, חשוב ומורגש. גישות שמספקות לילד תחושת שייכות מעודדות אותו למצוא את מקומו בדרכים מועילות ובהתנהגות נאותה, משתלבת ומשתפת פעולה. ילדים שמרגישים שרצונותיהם וצרכיהם אינם נענים מרגישים מתוסכלים, מאוכזבים ודחויים. גישות כגון: עונשים, "עין תחת עין", ביקורת, התעלמות ובני משפחתם מובילות לתחושות אלה, מחבלות בתחושת הערך של הילדים ובמוטיבציה שלהם לשתף פעולה. וחבל! בכבוד רב, ולהשתמע עינת גבע.

 

[survivorrr]

אני חושב שהדברים יותר מורכבים מזה.

ואת כאשת מקצוע בטח תביני למה אני מתכוון. קודם לכל - תודה על המחמאות. ואם גם עזרתי למישהו - בשמחה. הייתי מתחיל דוקא ממשפט שאצל מופיע באמצע: "אני מציעה לעצור ולחשוב". רק שאני מקדים לזה את "להקשיב, להסתכל ולבחון". מי שישים לב למה שילד אומר (או מיילל - זה לא חשוב) ויסתכל על ההתנהגויות שלו - יוכל - אם הוא מספיק רגיש וקשוב - לדעת בדיוק מה הילד מנסה לשדר ולמה. אבל איפה אני רואה את הבעיה? בחוסר קומוניקציה או לחילופין שמשדרים בשני גלים שונים. התוצאה היא שכל אחד מנסה לגשש ולמצוא את הגל של השני ולכן שניהם (ההורה והליד) משדרים בערוצים משתנים. לכן הסיכוי שתיווצר קומוניקציה באותו ערוץ היא אפסית. כאן בדיוק נכנסת העיקביות והשיטתיות שלנו. לפחות גל אחד הוא קבוע. עכשיו אנחנו (בשום אופן לא הילד) צריכים למצוא את הגל בו הילד משדר. רק אז תהיה קומוניקציה יעילה ואפקטיבית. אתן דוגמא להמחשה. ילד מיילל. הרבה הורים חושבים שהוא בוכה ומיד רצים עם הבקבוק/האוכל. סידרה של שגיאות. הילד התכוון למשהו. ההורה לא עצר להקשיב ולהבין ופעל מתוך תבנית קבועה מראש. הילד מתרגל שאוכל זה פתרון לכל דבר. אבל הצורך בבסיס היללה לא בא על סיפוקו. עכשיו הילד מנסה משהו אחר לאותה מטרה. ההורה לא מבין שזה תהליך שהילד מחפש גל שבו יבינו אותו. ההורה חושב שעכשיו זו קריזה חדשה ושוב מנסה משהו לפי תבנית קבועה מראש. ככה מתחיל מחול של טעויות שבו גם הילד וגם ההורה מרגישים מתוסכלים. הילד - כי לא מצליחים להבין אותו. ההורה - כי הוא לא מצליח לפתור בעיה (ומבחינתו הבעיה היא הבכי/יללה ולא מה שעומד בבסיסה וזו עוד שגיאה). התיסכול מביא לשרשרת התנהגויות אימפולסיביות ושגויות שרק מגבירות את התיסכול. ככה רואים בתוכניות של מיכל דליות את המשפחות שאצלן זה כבר הגיע לקיצוניות לא סבירה. אחד הדברים שהקפדתי עליהם עם הבנות שלי מיום שנולדו (ממש ככה בלי להגזים) זה בדיוק ערוץ תקשורת יציב שמתחיל מהקשבה. אולי כבר סיפרתי כאן פעם שכשהגדולה שלי (כיום בת 25) היתה בת שלושה או ארבעה שבועות והחותנת שלי ישבה איתנו בסלון, שמענו שהיא מתחילה לבכות במיטתה. החותנת קופצת - "היא רעבה". אני אמרתי - "לא נכון היא מחפשת את המוצץ". לפי הבכי הבנתי שזה לא בכי של רעב אלא של חיפוש מוצץ. כשהחותנת הלכה אחרי לחדר של הילדה - היא כמעט התעלפה. הילדה ניסתה לרדוף עם הפה אחרי המוצץ שברח לה. גם כשילד התלונן על כאב (שלפעמים זה בכלל מעיד על משהו אחר) זה עבר תיחקור ודיבור (אפילו שהילד לא יודע לדבר אבל מסוגל בדרך אחרת להביע את עצמו למי שרק רגיש מספיק). כשאותרה הבעיה בוודאות - היה פיתרון. לכן , תאמיני או לא, בת שלי מעולם (אני מדגיש - מעולם) לא יללה או בכתה סתם. גם לא ניסתה ערוצים שונים. כל הזמן אותו ערוץ כי ידעה שמקשיבים לה. זה שהדברים חזרו אלי כבומרנג - כבר סיפור אחר. כי כשרציתי שהיא תקשיב לי - מה פתאום? מה יום מיומיים? מה נשתנה? מי מת? זה היה חריש קשה כדי שגם היא תקשיב לי. לא היה קל אבל עד היום יש לי עם הבנות תקשורת מצויינת, ברורה, גלויה ואמינה (וזה דו סטרי - באחריות). אחת הגאוות שלי עם הבנות זה שיש לנו גילוי לב שלא רואים אצל הרבה משפחות עד כדי גילוי דברים אישיים שבת בדרך כלל לא מספרת או לא עושה עם אבא. אולי עם אמא וגם זה לא בטוח. אפילו חברות שלהן התפלאו על דברים שהן מדברות איתי. השאלות שהצגת: "מהן המטרות החינוכיות שלי? לאן אני רוצה לקדם את ילדי?" הן שאלות עקרוניות שלא קשורות לערוצי התקשורת אלא לערכים שאני אכניס לתוך ערוץ תקשורת קיים וסטבילי. רק אז אוכל לשאול "האם ההתיחסות העכשווית שלי מקדמת אותי או מרחיקה אותי מהמטרה". גם השאלה: "איזה התנהגות בונה אני יכולה לתת להתנהגות מפריעה" תוכל להתקיים ולקבל תשובה רק אחרי שיש ערוץ תקשורת יציב ובהיר. עונשים חייבים להיות ענין של צורך ולא של תגובה רגשית (כעס, עלבון וכד'). גם מכאן וגם מהמטרה שרוצים להשיג יגזר סוג העונש. כל טוב לך. survivorrr

 

[rinaca]

שיטת העונשים לא מתאימה לשיטות של סופרנני

הרי אנחנו כאן בפורום של סופר נני, כי מאד אוהבים את הגישה של מיכל דליות ומכון אדלר. אני מאד נהנית לקרוא את הסיפורים והפידבקים שלך אבל נראה שאתה לא מסכים או מבין את הפילוסופיה. מיכל דליות אמרה המון פעמים גם בספר שלה וגם בתוכניות שעונשים לא עובדים, עונשים הם הפגנת כח, לא natural consequences אם דוגלים בשיטת העונשים הרי זו שיטת החינוך הישנה. יש השלכות טבעיות לא צריך להעניש. כי אם אני מענישה זה אומר שאני כופה משהו על מישהו, זה אומר שלי יש כח. ואז הלקח שהילד לומד הוא שמי שיש לו כח משפיע. הנסיון שלי עם עונשים לא מבריק. לא עונשים שקיבלתי כילדה ולא עונשים שנתתי כאמא. איפה כאן השאלה מה המטרה של הילד? מה ההתנהגות באה להשיג? אני חושבת שאם נותנים כאן עצות באתר אז לפחות שהן יעלו בקנה מידה עם הפילוסופיה שמיכל דליות- סופר נני מתמדת, שמתבססת על התאוריה של אדלר.

 

[גן חיות בבית]

אסרטיביות ועקביות

בנוסף למה שכתבה עינת, שזה הפן החינוכי יותר, שכאשר האירוע נרגע אפשר לעצור ולחשוב איך היה אפשר לפעול בגישה שונה למקרה הבא. אך כאשר זה קורה ואת אומרת לא!!! ובלי סימן שאלה אז להתנהג כמו שאת נוהגת, עזבי אותה. היום היא בוכה 15-20 דקות מחר היא תבכה פחות. אין אומרת "אין קהל-אין הופעה". מי הקהל, אנחנו ההורים, ההופעה היא של הילד. אם אני לא אהיה שם לא תתקיים הופעה, או שההופעה תתחיל להתנייד כמו שלפעמים קורה לי, ואז אני פשוט מסובבת את הגב ולא מגיבה עד שזה נגמר. אז נכון שההתנהגות של הילדים היא סוג של שפה שאנחנו לא תמיד מבינים, אבל אנחנו חכמים צעד אחד קדימה והפתרון הוא בעשייה, כי רק כך הם מבינים, ע"י התנהגות שלנו בשטח ולא ע"י שיחות. לגבי נשיכות ומכות, דברי איתה כשהיא רגועה, תגידי לה שהמכות והנשיכות לא נעימות לך והן מכאיבות. את מבינה שהיא כועסת וזה בסדר לכעוס, כדי לשחרר את הכעס היא יכולה לבכות. אבל בשום פנים ואופן את לא מקבלת את זה שהיא נושכת/מרביצה, ובפעם הבאה שזה יקרה את פשוט תקומי ותצאי מהחדר. ומאחר וזה יקרה שוב, צאי מהחדר לכי לחדר אחר וסגרי את הדלת. פעם פעמים כאלה וזה יגמר.

 

[עינת גבע]

תודה