ילדים מאומצים ומעברים

[Otisco 12]

ילדים מאומצים ומעברים

נושא שאני רוצה לעלות כבר די הרבה זמן: ילדים מאומצים ומעברים...

בסוף הקיץ עשינו שינויי גדול – עזבנו קיבוץ בו חיינו כמה שנים כחברים וחזרנו לעיר. הסיבות מרובות אבל הן לא הנושא שאני רוצה לכתוב עליו, למרות שהעובדה שאנחנו משפחה מיוחדת בהחלט השפיעה על ההחלטה לעזוב.

הנושא הוא המשמעות של שינויים ומעברים לילדם מאומצים. כרגע אנחנו חווים קושי מאד גדול בעקבות השינוי בעיקר עם הקטנטן שלנו (3, הגיע מרוסיה בן 1.8). ציפינו לזה, התכוננו לזה, הכנו המון שקי סבלנות וימי חופש לאפשר לו הסתגלות, אבל זה קשה, ובנתיים כול שינויי לטובה הסתיים עם כול חג חדש שהגיע... ממש משתוקקים לשיגרה.

אצל הקטנטן זה בא לידי ביטוי בפריקת עול וגבולות מצד אחד, ומצד שני חרדת נטישה לא פשוטה. הבנות דוקא הפתיעו אותנו. היתה המון התרגשות מהכניסה לבית הספר החדש בו לא מכירים אותן (הן העלו את נושא השוני שלהן שדיברנו על המעבר) אבל מחנכי הכיתות של שתיהן היו מדהימים וממש הכינו את הכיתה לכך, והבנות התאקלמו במעט הימים שהיו עד כה ממש יפה. מחכים להמשך, אבל ניראה שבית הספר יהיה מקום מאד מכיל ותומך.

מאז שהפכנו להורים כבר עשינו די הרבה שינויים (מחו"ל לישראל ואחר כך נדידות פה בארץ), עד כה תמיד המעברים עברו בקלות והרגשתי שאם בתא המשפחתי שלנו מרגיש בטוח וברור, אז המעבר עובר חלק. הפעם הזו הרגשנו שזה לא הולך להיות פשוט וכך גם באמת קורה. המשפחה גדלה, הבנות גדלו, וגם אנחנו השתנינו.

איך אצלכם מעברים ושינויים? אם זה מעבר דירה, שינויי בית ספר, או נסיעה ארוכה? האם אתם מגישים שהילדים רגישים יותר? האם רגישות הילדים נכנסת למכלול השיקולים לפני מעבר?

 

[אמא של עקתש]

רגיש ומרגש

כל מעבר או שינוי הור רגיש ומרגש. לנו וגם לילדים. אצילנו איננו חווים הבדל מהותי בתגובת הילדון (אומנה) ביחס לילדנו הביולוגים. מבין האלו שדמנו זורם בהם, יש רגישים מאד ויש כאלו שהחיים זורמים להם. ואצל כל אחד זה מתבטא אחרת.
הילדון לרוב מפנים ונאלם. פחות מחצין ופחות מראה רגשות. נהיה דבק ושומר היטב על אבאמא והאחים סביבו וזאת למשך כמה ימים או שבועות: בתחילת שנה"ל הוא נשאר באותו הגן אליו הלך בשנה שעברה אך רוב הילדים עברו לגן הבוגר ולגן שלו הצטרפו הרבה ילדים צעירים. מאז, כחודש, הוא שותק בגן. ממש אילם. אדגיש כי הצוות המופלא (גננת, סיעת) לא התחלפו. הוא נפרד מעט יותר בקושי בבוקר. אנחנו מדווחים כי היום עובר עליו בטוב אך בשתיקה. ואציין כי הילדון מדבר מצוין, הרבה מעבר לבני גילו!
שתיקה/אילמות זו מוכרת לנו. כך הוא מתמודד במקום חדש/זר או בנוכחות אנשים זרים וחדשים. הפתיע אותנו שגם ילדים חדשים (עבורו) גורמים להתנהגות דומה וכן מפתיע אותנו משך הזמן.
אז לסיכום, לא יודעת לחבר בוודאות את התנהגותו לעברו אלא יותר לאישיותו.
מעניין מה יספרו האחרים.
ולכם, מאחלת הצלחה במקום החדש!

 

[נגה לביא]

כך, בדיוק

מתמודדת זיו עם שינויים. נאלמת דום. רק אתמול פגשתי במורה שלה בכיתה ב', והיא יידעה אותי שזיו עדין אינה מעזה להשתתף בפעילויות כיתתיות. לא מקור רציני לדאגה, אך משהו שהיא שמה לב אליו ומתייחסת אליו.
לזיו לא היה סיפור חיים קשה במיוחד לפני שהגיעה אלינו, אך אימוץ בגיל 3 למדינה אחרת ושפה אחרת הוא תמיד טראומטי. מצד שני, כבר בבית הילדים ראינו שלא משנה כמה קולנית ובטוחה בעצמה היא, כאשר היא נתקלת בסיטואציה לא מוכרת, היא מייד מתעכברנת (הופכת לעכברונת). כך שככל הנראה אין זה רק אימוץ, אלא הרבה עניין של אופי.

 

[Otisco 12]

אילמות ושתיקה

גם אצלנו היתה אילמות כזו בשנה שעברה מתי שנכנס לגן למרות שבבית פטפט די הרבה. אני הרגשתי שזה מאד קשור לתחילת חייו. מה שמדהים בשתיקה מסוג כזה שהיא סוג של בחירה (למרות שלא כמו בחירה לנו המבוגרים כמובן). זה לא פשוט לשתוק ככה. אני זוכרת את עצמי כילדה מנסה להשתמש בשתיקה כדי למחות על משהו או להעניש ולא מצליחה להחזיק מעמד הרבה זמן.

 

[KallaGLP]

המעבר האחרון שלנו היה

כשבתי הייתה בת רבע לשלוש, והוא עבר חלק לגמרי מבחינתה (והאמת - מבחינת כל שלושת הילדים שהיו לי אז). אמנם עברנו לעיר אחרת, אך לא רחוקה מהעיר הקודמת, והדמויות המרכזיות בחייהם לא השתנו.

 

[חייכנית2]

על שלושה שינויים לא פשוטים

אוסטיקו- מדובר בנושא ידוע.מכירה מהפרטי וגם מילדים מאומצים אחרים.
רוצה לספר על שלושת השינויים שחרוטים אצלנו.
הראשון חרוט אצלי- הלוואי והרבה פחות אצל בני.
מספרת פה מדי פעם שהיתה לי שהות מתוחה מאד וארוכה מאד [כחודשיים] בארץ האימוץ. היה מתוח עד כדי כך שבאמת לא ידעתי אם יסתיים בכי טוב. המטפלות לא ידעו דבר. כל הזמן שאלו אותי בפנטומימה מתי אנחנו כבר טסים.ובאמצע השהות הזאת שם ,כשלמי שמטפל בו כן ברור שבעוד זמן קצר ייפרד מבית הילדים- הוא הועבר לקבוצה אחרת מזאת שהיה מורגל בה כשנה,כלומר מרגע הבאתו לבית הילדים בהתחלה.דמייני לעצמך כמה עצוב זה- ילד שאין לו שום "רכוש" משלו- לא בגד,לא דובי פרטי- אולי נעליים....פשוט נישא על ידיים של מטפלת אחת ונלקח לידיה של מטפלת אחרת על השביל החוצה בין שתי הקבוצות....אחחחחחחחחח. וכן,נכון,הוא היה מפותח הרבה יותר מרבים מילדי קבוצתו המקורית,בתחומים שנראו לעין,למשל כבר בגיל 10 חודשים לדברי המטפלות הוא הלך. ולא עבר כמעט זמן עד שהחל לרוץ בין הלולים הגדולים,ולברוח למטפלות מחדר לחדר....אבל מה אתם מעבירים ילד רגע לפני מעבר משמעותי בין ארצות? מה בוער לכם כל כך?
לא יכולתי לומר כלום על כך. בהחלט שלא התייעצו איתי,והרגשתי לוחמת בדרך של נוכחות שקטה על עיניין עוד יותר מהותי-עצם העובדה שאני אמא שלו. לכן,לא היה מקום להערות לסדר.והילד שלי....כל כך לא מצא את עצמו במקום החדש. נראה באי שקט,הסתובב כמו פורפרה סביב עצמו,בכה הרבה. ראיתי איך נוכחותי היא עבורו ניחום .
דווקא בלילה שלפני הנסיעה ארצה ישן בקבוצת האם שלו.זו היתה יוזמה של מטפלת שמאד נקשרה אליו,שאגיד לה מראש מתי הטיסה שלנו,כדי שתהיה במשמרת האחרונה האפשרית.בבוקר הלבישה אותו בבגדי שרד,והתעקשה להביא אותו על הידיים[היה שמנמנצ'יק ומאד כבד!] בין מסדרונות בית הילדים למושב המונית שחיכתה לנו.נראה מאד רגוע ומחוייך באותו בוקר- לי זה היה סימן עד כמה הקבוצה הראשונה היתה מקום שאסור היה לקחתו משם בכלל.
עם בעלה הטרי
השינוי השני- בין גן חובה לכתה א. סצינה מבכה ממש. הילד שלי מסתכל על סרט וידיאו ,שבו על רקע מוסיקה של שירי ילדים עליזים מוקרנות בזו אחר זו תמונות כל ילדי הגן. פתאום הוא מכופף ראש,אני רואה שמתאמץ לעצור דמעות כמו גבר קטן....וכשאני שואלת אותו מה קרה הוא עונה בקול משתנק "אמא,זה לא יהיה יותר.לא יהיה יותר הגן"."נכון,מי שיהיה תמיד זה אנחנו"-אמרתי לו חיבקתי. ואחר כך גם קצת כעסתי על עצמי בסתר. האומנם תמיד נהיה? אוכל להיות עבורו לנצח?מממ...בכל זאת מקווה שאוכל להיות עבורו כל זמן שיצטרך אותי וגם הלאה.[זמן של שנה חדשה. מותר להגיד כאלה דברים...]

והשינוי השלישי היה טראומטי במיוחד,וזכור באופן טרי.בכתות א ב היתה ל"חייכן" [נתנאלה-תודה!] מורה מחנכת נפלאה שבנפלאות,שעד היום לוחשת לי באוזן שהוא נועד לגדולות....מאד טיפחה אותו,ידעה להכיל את השובבות שלו,להתעמת איתו בטוב וגם לחזק אותו המון.מאחר שהיא אף פעם לא "עולה לכתה ג'", בכתה ג הגיעה מורה חדשה לכתה.צעירה,ללא הרבה ניסיון.לא זו בלבד אלא שבסוכות התחתנה ואחר כך חגגה עם בעלה הטרי ,לא בבית הספר...אז לחדשה הגיעה מחליפה.וואו,אלה היו ימים קשים לכל ילדי הכתה. כולם כולם אהבו את המורה הראשונה שלהם. אבל איכשהוא ידעו להחזיק את עצמם. החייכן הסיר את כל חיוכיו והלך לאיבוד.כי לא רק המורה ההיא התחלפה. בחוסר חשיבה פסיכולוגי מוחלט שלא אופייני לבית הספר הזה,התחלפו להם כמעט כל המורים בבת אחת.בכל יום הייתי מקבלת הערה ביומן וטלפון מהורה. עד שהבנתי שאני חייבת לצאת למסע הסברה ,עם כל מורה ומורה לחוד. להסביר שאצל החייכן חרוטה ב"הארד דיסק" רגישות לשינויים.כי הוא אומץ.וכי טלטלה איננה רק מילה עבורו- היא ניסיון חיים קשה בשנים מאד פורמטיביות. המורים דווקא ידעו להקשיב. מה שיצא מזה הוא שתי שעות פרטיות- אחת עם המורה למוסיקה ,שפירק על התופים שלה את הכעסים,ושיחה כמעט שבועית דווקא עם המורה שהיה פעם הכי שובב אצלו. הפגישה הזאת היתה עבור החייכן סוג של אויר לנשימה- פגישה עם העולם הישן והמוכר שעוזרת להתחבר עם החדש.

אין לי נוסחת קסם. והסברים לילדים....אף שאימהות כמהות ל"מילים הנכונות" ,לא תמיד ניתן למצוא מילים נכונות,והן גם לא תמיד באמת באמת עוזרות.... המודעות שלנו,הנוכחות שלנו,החיבוק שלנו,ההרגעה שלנו,ובמידת האפשר גם רתימת האחרים הרלוונטיים לעזור בהסתגלות למצבים החדשים.

 

[Otisco 12]

שינויים

באמת מאד חשוב לפעמים לגייס את הסביבה. לשמחתי עד כה נתקלנו (גם במזל וגם מבחירה) באנשי חינוך שניתן היה להסביר להם את הרגישות הגבוהה לשינויים, ובכלל לנושא האימוץ.

בשתי הכניסות לגן שהיו לנו עד כה הייתי מוכנה למצב שאני אצטרך להסביר למה חשוב לתת לו להרגיש בטוח לפני שאנחנו ניפרדים. הגננת הראשונה שהיתה ידועה בקיבוץ כקשוחה, וממש חששתי שהיא תגרש אותנו מהגן, גילתה הרבה רגישות והבנה. גם השנה ככה, אפילו קצת יותר מדי... הגננת המקסימה חושבת שצריך עוד זמן, ואני זאת שאמרה שפשוט תכף זורקים אותי מהעבודה... אז יש תוכנית ברורה לשבוע הקרוב, למרות שברור לי שלא יהיה קל

זה כנראה ילווה אותו ואותנו בשנים הקרובות וכול שינויי (כמו מעבר לבית ספר) יהיה תקופה של קושי ורגישות. נקווה שאם השנים הקושי יקטן, והרגישות תתחלף בביטחון ותחושת שייכות שגם עם המקום משתנה הבסיס נישאר יציב.

 

[משתפרת]

ענין של אישיות

הטראומה הגדולה היתה כשקיבלנו את לינדו. קיבלנו אותו שקט, פסיבי. זה עבר בתוך ימים ספורים. הוא הפך פעיל מאד (מה ששימח אותנו), אך גם רגיש באופן קיצוני. בטיסה הביתה- 16 שעות בין גוואטמלה לאמסטרדם, הפסקה של כמה שעות ואז עוד 4 וחצי שעות לישראל הוא בילה 8 שעות בלהקסים את כל הסובבים כולל הצוות ו-8 שעות נוספות בצווחות וזעקות שבר שהטריפו את כל המטוס. בבית התקשה להסתגל לחדרו. היה נרדם אך ורק בזרועותי, כשהפוזה השתנתה עם הגיל והמשקל. הוא נזקק לביטחון הפיזי הזה כמעט עד גיל 3. חצי שנה ראשונה בבית היתה קשה להחריד, התעורר מספר פעמים בכל שעה, לא נרדם ביום. אחרי כן כנראה הפנים שזה מקומו ושזה לא משתנה ובתוך ימים נרגע, התחיל לישון בלילות ולשתף פעולה בימים.
למוסדות החינוך הסתגל יחסית בקלות. מעון, גן פרטי, גן עיריה- היו מספר ימים בהם הייתי צריכה ללוות אותו יותר. אחרי כן- היה טכס של בוקר. הוא היה צריך שאכנס איתו, שנעבור על פינות הגן, שיבחר עיסוק, ואז יכולתי להפרד. זה היה עד סוף גן תת חובה. צורך שלו. לביה"ס- אחרי היום הראשון בו כל ההורים משתתפים יכולתי להביאו ולהפרד בשער. המעברים לחט"ב ולתיכון עברו בקלילות ובהתרגשות מינימלית. נכדתי שנכנסה השנה לחט"ב התרגשה הרבה יותר.
הגיוס לווה בהתרגשות ובמשבר של ממש מצידי. חברה יקרה יכולה להעיד איך הגעתי אליה אחרי שנפרדנו בתל השומר, כולי פקעת עצבים מלאת חששות. הוא היה נרגש ומלא ציפיות וכבר בערב הראשון טלפן מרוצה וטוב לב. השתלב מיד והפך למוביל בין חבריו למחלקה. הוא היה מי ששילב חברתית בחור מרקע שונה, ומי שסחב פיזית את מי שהתקשה באימונים.
כשהיה בן 3 עברנו דירה בתוך הישוב. הוא היה מוכן, ביקר באתר במהלך הבניה, ידע היכן יהיה חדרו. בכמה לילות ראשונים השכבנו אותו לישון על מזרון בחדר השינה שלנו, אנחנו חששנו שיתעורר מבולבל מהמיקום החדש. זה לא קרה. אחרי מספר לילות עבר לחדרו, למיטה חדשה, בלי דרמות ובלי השלכות.
הכרנו כמה משפחות שאימצו בגוואטמלה באותו זמן. התגובות של הילדים לשינויים מיד אחרי האימוץ או שנים ארוכות אחרי כן שונות מקצה אל קצה. כאמור- ענין של אישיות. אני מאמינה שבמסגרת האישיות הספציפית של בני המעברים של תחילת חייו השפיעו על תגובותיו. למזלנו- אישיותו נוחה.
ברור שאין לי עצות לתת לך. אתם ההורים, אתם תרגישו כיצד להכיל את הקשיים של הילדים מתי ואיך לעודדם- כל אחת ואחד בהתאם לאישיות.

 

[אבי351]

אנחנו לפני כשנה עברנו דירה באותה עיר

אך לאזור אחר קרובים לאחותי ואזור עם חברה צעירה מאוד ומלאה בילדים .החודשים הראשונים לא היו קלים לבני עם המעבר ואיני יודע אם זה קשור לנושא האימוץ או לא
אבל לאחר מכן הכל עבר ואני יודע רואה ומרגיש שעשיתי את הצעד הטוב ביותר עבור בני ועבורי למרות הקשיים בזמן הראשון לאחר המעבר
חוץ מזה במעברים בין הגנים וכעת לבית הספר אין לו בעיה כי הוא חברותי מאוד ומסתגל מהר ואהוד מאוד בכל מקום בו הוא נמצא תודה לאל

 

[liאת1]

ואצלינו

מה שמסתמן כקשה הוא יציאה מהשגרה. כשיצא לחופשת הקיץ היו חמישה ימים לא פשוטים עד שהסתגל לחופש
וגם עכשיו בעונת החגים, עם כל ההנאה היו ביטויים לקושי: השתוללויות שמתקשה להירגע מהן וגם חיפוש גדול אחר תשומת לב וקרבה שליי
הכניסה לגן החדש והגדול יותר ממה שהכיר עד כה עברה בקלות יחסית, נראה שמרגיש שם בנוח על אף הזמן הקצר וההפסקות
אני מנסה בזמנים כאלו לשמור כמה שיותר על המוכר, להמעיט בגירויים ומקומות חדשים
לפעמים עוזר יותר ולפעמים פחות

 

[Otisco 12]

תשומת לב...

לגבי הרצון לתשומת לב, זה הגיע אצלנו לרמות שהוציא אותנו מדעתנו... בחג, בים עם חברים, הוא פשוט לא היה מסוגל לתת לנו לדבר עם אף אחד. כול פעם שהתחלתי שיחה עם מישהו הוא פתאם ניזכר שהוא צריך "קקה". כמובן שאי אפשר לנפנף חמוד שלא מזמן ניגמל אז מצאתי את עצמי כול כול כמה זמן הולכת עם הקטנטן לעשות דברים חשובים, וכול פעם אחרי איזה 10 דקות של צפייה לחבילה, הוא היה אומר לי בהפתעה גמורה "אין קקה"...

 

[liאת1]

מתוק מאוד

כשזה אצל אחרים כמובן

אנחנו עברנו את אותו דבר רק עם פיפי (זה אתה נגמל גם) ובדרך כלל מצליח לסחוט מעצמו כמה טיפות, מה שנקרא "הרבה פיפי"

 

[fatfat]

אצלינו כל אחת מגיבה באופן שונה

אמנם המעברים שחוו מאז הגיען אלי הם רק מעברים של מסגרות, אבל בכל זאת:

לגדולה התחלפה השנה המחנכת. בכיתות א' - ב' היתה לה מחנכת מדהימה. אומרים שגם הנוכחית מצויינת. אבל לבתי כבר היו כמה סימנים אדומים שמראים שקשה לה עם השינוי, למרות שכאילו חיצונית
הכל נראה נפלא. קודם כל ביום הראשון בסיום יום הלימודים היא ביקשה ללכת לבקר בגן (לא את המחנכת הקודמת אלא את הגננת). בכל השבוע הראשון הגיע עם טונות של ביקורת על המחנכת החדשה,
שהיה ברור לי שהיא בוחנת אותה. למש: "איזה מן מחנכת היא שלא יודעת לצעוק, כל פעם שש. (ה- Trouble Maker הכיתתי) מפריע במקום לכעוס עליו ולהעמיד אות ובמקום היא קוראת למנהלת או לסגנית...
מאמי היום כמעט נרדמתי בשיעור חשבון, היא מדברת כל כך משעמם... וכו'. בנוסף היו כמה מקרים ברורים של בדיקת גבולות כמו התפרצות לדברי המורה בשיעור ואפילו עזיבת הכיתה ללא רשות כשלדבריה:
"אין לי הסבר למה עשיתי את זה". בגדול קשה לה להתמודד עם שינויים ויציאה מהשיגרה לחופשה מוציאה אותה (ואותי בעקבותיה) מדעתה.

הקטנה מגיבה דווקא בהימנעות וכאילו "מוחקת" את מה שהיה קודם. בעלייה לכיתה א' בכיתה היא היתה מלאך אבל בבית לא הפסיקה לבכות על שטויות. מצד שני לא הסכימה בשום אופן ללכת לבקר בגן
וכשפגשנו את הגננת ברחוב לא ענתה לה ואפילו לא אמרה לה שלום. מנגד כשהגננת הגיעה עם ילדי הגן לבקר בכיתה א' היא רצה וחיבקה אותה וניצמדה אליה בכל הפעילות. והשנה לא היה ברור עד שבועיים
לפני תחילת שנה"ל האם המחנכת שלה מכיתה א' ממשיכה איתם. כל החופש היא כאילו "מחקה" את המחנכת, לא הזכירה אותה אפילו פעם אחת, כשהמחנכת שלחה לילדים ד"שים במייל או כל מיני הודעות
לא רצתה לקרוא אותם ואמרה: את מי בכלל מעניינת א' הזאת. לעומת זה ביום שהגיע המייל של המחנכת בו בישרה שהיא ממשיכה אתם הכל התהפך. באותו היום רצתה להתקשר למחנכת ולהקריא לה סיפור
שחיברה בחופשה ובימים הבאים כתבה לה מייל מדי יום.


ואוטיסקו את המעברים הקודמים עשיתם עם בנות שגדלו אתכם כמעט מרגע לידתן. ואילו הקטנצ'יק גדל כמעט שנתיים בבית ילדים וזה הופך את ההתמודדות שלו עם מעברים לשונה לגמרי, כי גם ההתקשרות
שלו אליכם שונה והבטחון שחש בעולם נמוך יותר.

 

[אוריתפלד]

המתוק הקטן באמת חווה המון שינויים בחיו עד כה

תחילת החיים הלא טבעית והפרידה מהביולוגית, בית הילדים על שלל מעבריו: כל משמרת מטריושקה אחרת שעוזבת אחרי 8 שעות, מעבר "כיתה" מהתינוקייה לקבוצה חדשה עם צוות חדש בכל שנה, האימוץ, הנסיעה ארצה, המעבר מהבית לגן הקודם ועכשיו מעבר הדירה.
לא פשוט בכלל!
אולי אחד ההבדלים העיקריים בהסתגלות הבנות לעומתו (למרות שלכאורה עברו הרבה יותר מעברים ממנו) קשור גם בכך שהן אומצו בגיל כל כך צעיר והוא לא.

הייתי נותנת לזה זמן (שבטח אין לכם...) כי אין לי ספק שהוא יתרגל בסוף, רק הקצב שלו אחר.
בסך הכל היו עד כה כל כך הרבה חגים ואי יציבות, כמה ימים בגן כמה בבית וחוזר חלילה.
מצב שמבלבל ילדים רבים ובטח שאותו עם הרקע שלו ועם מעבר הדירה.

גם אצלנו המעבר לצהרון חדש לווה בכזה קושי שהחלטתי פשוט לוותר.
הבובה נקלטה יפה בגן החדש אך הצהרון: קטסטרופה.
מדי לילה התחננה שלא אשלח אותה אליו למחרת והחלטתי שאשמע בקולה ואחפש פתרון אחר.
גם היא כמותו חוותה מעברים כל כך רבים בחייה עם העדר דמויות הוריות יציבות בשנתיים הראשונות בבית הילדים, וחרדת הנטישה במצבים האלו מתעוררת באופן מאד חד וחריף.

כל אנשי המקצוע סביבי כולל גננות הצהרון אמרו לי שעלי להביאה בכל זאת "ובסוף תתרגל"
אך באיזה מחיר?
אינני רוצה לשלם אותו על חשבון תחושת היציבות והבטחון שלה בעולם, שעמלנו כל כך קשה להשיגן.
אז השנה הזו תהיה לי קשה מאד, זה שווה לי במחיר של טראומות לקטנה.
אך בניגוד אלייך אוטיסקו, שיש לך תחושה בסיסית שהגן של בנך הוא גם טוב, והוא רק מתקשה להסתגל לכל השינויים בבת אחת, אצלנו יש לי גם תחושה שהצהרון אינו טוב. עובדה שהקטנה הסתגלה צ'יק צ'ק לגן החדש ולצהרון אינה מצליחה.
חיבוק גדול!

 

[Otisco 12]

...

בהחלט יש הבדל עצום בין אימוצו של הקטן ואחיותיו הגדולות. לגמרי ברור לנו שהחוויות שהוא עבר מאד מעצבות את תחושת האני שלו, הביטחון שלו בסביבתו, וכמובן את הקשר שלנו איתו.

מרתק להסתכל על התהליך שהוא עובר (ואנחנו יחד איתו). בהתחלה היה גן עדן שבו לרגע חשבנו מה בכלל דאגנו... אבל זה היה רק רגע

תוך יומיים שלושה התחיל הבלאגן. המון כעסים, התגרויות, ועקשנות אין סוף (בבוקר אני שופכת קורנפלקס עם חלב לצלחתו ואומרת לו שמתי לך המון כמו שאתה אוהב... והוא עונה, אני רוצה רק קצת...

) ואחר כך מתחיל שלב שבו הוא מתחיל לסדר מחדש את עולמו. זה בא לידי ביטוי בזה שהוא כול הזמן בודק מה שלו ומה לא, מי בא ומי לא, ממש עושה סידור מחדש. היינו בים בחג והוא כול הזמן שאל אם הים, "הוואם הגדול", שלנו ("הוואם הקטן" היא הבריכה שהוא הבין שכבר נישארה בקיבוץ).

השני גרוש שלי בנוגע למעברים, למרות שהא תקף בכלל ליום יום, זה כול הזמן להסביר מה הולך לקרות. לפעמים בטווח הקצר זה קשה, אבל בסופו של דבר זה מאד מקל עליו שהוא יודע מה הולך לקרות.

 

[אמא של עקתש]

נפל האסימון! שמעת???

גם הילדון שלנו כל הזמן מארגן את העולם. מוודא מי כבר בא ומי עוד יבוא והיכן האחרים...ברור לנו שזה קשור לעברו הלא יציב אך רק אחרי שקראתי את דברייך הבנתי שהוא מנסה לארגן ולסדר לעצמו את העולם.
הכי משעשע זה העיסוק האינסופי שלו במי יבוא ליום הולדתו שיחול בעוד...יותר מחצי שנה. לפחות פעמיים ביום הנושא עולה לדיון והוא ממיין את העולם לקבוצות: מי יבוא (אנחנו ההורים, האחים, הסבים, הדודים, החברים מהגן), מי הוא לא רוצה שיבוא (השכנים, רופא הילדים, פקידת הסעד וכו') ומי הוא רוצה שיבוא אבל זה לא בטוח (אחי=הדוד האהוב שעבר להתגורר מעבר לים). וכמובן שלעיתים המיון בין הקבוצות מעט משתנה...וכשדעתו נחה עליו הוא שם אותנו ההורים בקבוצה שהוא לא רוצה שיבוא ובודק איך אנחנו מגיבים. וכמובן מיד מעביר אותנו לקבוצת "הטובים"...העיסוק הזה קצת מתיש אבל נותן לנו אפשרות להכנס לתוך נפשו בשיחות ולהכיר לו טווח רגשות חדש ובכך לאפשר לו לשתף אותנו עוד ועוד.
תודה על דברייך שעזרו לי להבין עוד דבר בחייו של בני.

 

[Otisco 12]

...

לגבי ההתשה... שמתי לב שהוא עוזב את העיסוק בדבר מסויים רק מתי שזה מתיישב אצלו, נעשה לו ברור.

פעם שאלתי גננת מקסימה שהיתה לאחת מבנותיי לגבי החזרתיות הזו שלהם, לדוגמא שהם שואלים את אותה שאלה עוד ועוד. היא אמרה לי שזה מעיד על כך שזה לא מסתדר להם ואז הם ממשיכים לשאול... מתי שהקטנטן חוזר שוב ושוב על אותה שאלה כמו לדוגמא "ני לך לבד לגן?" אני נכנסת לעוד יותר פרוט בתשובה שלי, ממש מסבירה כול שלב שיהיה שם מהרגע שנצא מהבית, נלך דרך היער (יש לנו דרך מקסימה לגן), נגיע ונגיד שלום לX הגננת, ואז נשחק ביחד.... עד שאמא תלך מתי שתצאו לחצר...מספרת מי יהיה בגן, מה אוכלים בארוחת בוקר, וכו'. עד היום זה לא עזר, נקווה שממחר מתחילים להתקדם לכיוון פרידה טובה...

דבר נוסף, בהקשר של מה שסיפרת לגבי שהחמוד שלך שמסדר את המשפחה כקבוצה, מזכיר לי שלפני כמה שבועות הוא הסתכל לפני השינה באלבום שסידרנו בו סיפור האימוץ שלו כולל תמונות מבית הילדים והוא ציין שברוסיה הוא היה לבד

לא חושבת שהוא התכוון ללבד בלי אף אחד, אלא שהוא לא היה יחד איתנו...

 

[אמא של עקתש]

מרגש

על מה שאמר בהסתכלות באלבום

 

[אור בעיניים10]

בתור משהי המארחת ילדים של חברים בקיבוץ

שבו אנו מתגוררים ורואה איך אצלינו כולם מתנהגים מקסים לדעתי נובע בעיקר מהעובדה שאם בני או אחד הילדים מרגיש כעס, תסכול או סתם יש להם קוצים בתוחס אז הם פשוא יוצאים החוצה לרכיבה קצרה על אופניים או ריצה בשבילים הסמוכים לביתינו ואז חוזרים הביתה כמו חדשים.
בקיבוץ יש יותר מקום לשחרור קיטור אצל הילדים , האויר צח, שקט, ההורים לא לחוצים ממכוניות נוסעות ונראה לי שבעיר קצת יותר חנוק מהבחינה הזאת.
אני הייתי מחפשת לו גינה שקטה שבה יוכל להסתובב בנחת אולי גם לעשות פעילות בבית עם חומרים מהטבע (פרצופים מאיצטרובלים ומבלוטים). לזה הוא רגיל ויש קושי רב להסתגל לרעש של עיר.
תמיד צריך לזכור שכל דבר זה שלב בחיים, בסוף הדפוס נעלם יום אחד.
בהצלחה