ילדים - מעגל הרגשות שסובב את עולמנו
את עולמנו המורכב. שמתם לב שכל השרשורים שלנו, כמעט, עוסקים המון ברגשי האשמה שלנו כלפי ילדינו, ובדאגה לאושר שלהם. אני כותבת כאן בעיקר מחשבות ותהיות, אין לי שאלה מוגדרת, אני פשוט חושבת על האנרגיה העצומה שמושקעת בפאזל הזה שקוראים לו: "ילדים". הבאנו אותם לעולם מתוך אהבה גדולה. מתוך אמונה שהקשר שבו אנו מצויים ימשיך לנצח ויהיה טוב ומיטיב לכולנו. ופתאום, לאחר כמה שנים, מעטות או רבות, הגלגל מתהפך והנפשות הקטנות האלה, סובלות כל כך על לא עוול בכפן. האם אפשר למנוע את זה? לא. ברור שלא נישאר בקשר שגורם לנו צער וכאב. האם אפשר להקל? כן. האם אפשר לבטל את רגשות הכעס והכאב שלהם? ממש לא. ואני מוצאת את עצמי חושבת כל כך הרבה פעמים, איך הייתי מתמודדת עם משבר כזה, אם הוריי היו נפרדים. אם מי הייתי רוצה להישאר, עם אמא, או אם אבא? האם היו שואלים אותי בכלל? כמה כריות הייתי מרטיבה בלילות? מי היה מחבק, מלטף ומנשק את הכאבים שלי וחובש את הלב המדמם שלי. כמעט כל צעד, ביומיום שלי, מושפע מהרבה חשיבה על "האם אני פוגעת עכשיו בילדה הפגועה ממילא?", האם מה שקורה עכשיו, ישפיע על חייה בבחירת בן זוג, בבחירת חברים, ביחס לנשים, לגברים, לילדים. אולי אני מתעסקת בזה יותר מדי. הרי את הנעשה אין להשיב וגם לא הייתי רוצה להשיב לעולם, אבל המחשבות האלה, אולי הן מחשבות סרק, אולי החיים חזקים מכול ואולי אני מייחסת חשיבות רבה מדי לדברים שבעצם אין לי ולא תהייה לי שליטה עליהם. מה דעתכם?
את עולמנו המורכב. שמתם לב שכל השרשורים שלנו, כמעט, עוסקים המון ברגשי האשמה שלנו כלפי ילדינו, ובדאגה לאושר שלהם. אני כותבת כאן בעיקר מחשבות ותהיות, אין לי שאלה מוגדרת, אני פשוט חושבת על האנרגיה העצומה שמושקעת בפאזל הזה שקוראים לו: "ילדים". הבאנו אותם לעולם מתוך אהבה גדולה. מתוך אמונה שהקשר שבו אנו מצויים ימשיך לנצח ויהיה טוב ומיטיב לכולנו. ופתאום, לאחר כמה שנים, מעטות או רבות, הגלגל מתהפך והנפשות הקטנות האלה, סובלות כל כך על לא עוול בכפן. האם אפשר למנוע את זה? לא. ברור שלא נישאר בקשר שגורם לנו צער וכאב. האם אפשר להקל? כן. האם אפשר לבטל את רגשות הכעס והכאב שלהם? ממש לא. ואני מוצאת את עצמי חושבת כל כך הרבה פעמים, איך הייתי מתמודדת עם משבר כזה, אם הוריי היו נפרדים. אם מי הייתי רוצה להישאר, עם אמא, או אם אבא? האם היו שואלים אותי בכלל? כמה כריות הייתי מרטיבה בלילות? מי היה מחבק, מלטף ומנשק את הכאבים שלי וחובש את הלב המדמם שלי. כמעט כל צעד, ביומיום שלי, מושפע מהרבה חשיבה על "האם אני פוגעת עכשיו בילדה הפגועה ממילא?", האם מה שקורה עכשיו, ישפיע על חייה בבחירת בן זוג, בבחירת חברים, ביחס לנשים, לגברים, לילדים. אולי אני מתעסקת בזה יותר מדי. הרי את הנעשה אין להשיב וגם לא הייתי רוצה להשיב לעולם, אבל המחשבות האלה, אולי הן מחשבות סרק, אולי החיים חזקים מכול ואולי אני מייחסת חשיבות רבה מדי לדברים שבעצם אין לי ולא תהייה לי שליטה עליהם. מה דעתכם?
