תיקון טעות
כי נגמרה הסבלנות מהאלימות, כי כבר שתקתי פעמים רבות על פשעים שעשו אחרים. ואך ורק כדי לא לפגוע בהם, לקחתי על עצמי גם בתור ילדה וגם כנערה את האשמה שלהם, ובגלל לקיחת האשמה של מישהו אחר אני מרגישה כאילו אונסים אותי לשתוק על פשעים שעושים אחרים גם כיום. לדוגמא בקיבוץ שנראה לכאורה שהכל בו טוב, בגיל 4 ראיתי גבר מבוגר, אביו של אחד מילדי קבוצתי גם היא בגיל 4 מנשק אותה בפה נשיקה צרפתית. כילדה בגיל 4 זה היה נראה לי כמו מה שאני מגדירה כיום כמעשה מגונה. אבל אז כילדה הרגשתי אשמה ובושה לספר על כך למבוגרים כדי לא לבייש את האיש המבוגר ההוא, וגם לא את הילדה ההיא. יותר מאוחר, בגיל העשרה - כשהיינו בנות 12-11 בערך בנו של אותו איש שנישק את הילדה בפה בכוח, היה נכנס לחדר השינה בו היינו ישנות 3 בנות יחד היה פותח לנו את חולצות הפיג'אמות ומלטף לנו את החזה. ושלושתינו לא סיפרנו את זה למטפלת כי התביישנו, וגם לא להורינו. אותו נער היה ממשיך לבוא ולהציץ לי בחלון המיקלחת בזמן שהייתי מתקלחת, במשך שנים. גם אז לא התלוננתי כדי לא לבייש אותו בפני כל הקיבוץ, ולקחתי את האשמה שלו עלי. כשהייתי כבר יותר גדולה אביה של אותה ילדה שהתחיל אז לנהל את המיפעל, עקב איזה שהוא ויכוח עם אבי, אולי בנוגע לניהול טוב או לא טוב של ענייני המיפעל, או בדבר כביש עוקף מסביב לקיבוץ שאבי היה בעד והשני התנגד עד שעבר הוא בעצמו לגור ממולנו בקצהו של הקיבוץ (אם אני זוכרת נכון את הסיפור). עבר לעבוד בחשמליה והחל לספר שקרים על אבי ולהציק לו ביחד עם החשמלאי שהיה בעבר חבר של אבי. ואבי עזר לו בלימודי החשמל שלו. שני אלה שגרו, אחד מלפנינו והשני מאחוריינו החלו להציק להורי בכל מיני דברים קטנים (ואו גדולים שאינני יודעת אותם). וככה לאורך כשלוש שנים האנשים בקיבוץ (עקב שקרים למיניהם כפי שהבנתי וכפי שזכור לי כיום), החלו מבודדים את הורי. האיש שהתנגד לכביש עבר גם הוא לעבוד בחשמליה, והיה מחנה את המכונית שלו ליד ביתו למרות שהתנגד לכביש שיגיע עד לשם, ולפעמים חוסם את המידרכה כך שלא יכולנו לעבור. כמו שאמרתי דברים קטנים ומעצבנים של הצקה יומיומית מתוך רוע או מתוך קנאה, או אלוהים יודע מה. כשאימי חלתה בסרטן,היא הרגישה מאוד מאוד רע,וניסתה לישון כי היו לה הרבה כאבים. השכן החשמלאי מאחורה החליט שהוא צריך לחרוש את האדמה כדי לשתול דשא בדיוק בימים האלה. רעש הטרקטור שחדר מחלון חדר השינה הפריע מאוד לאימי והיא ביקשה מאבי שיבקש מהאיש להפסיק לחרוש שם. אבי הלך לדבר עם האיש והוא ענה לו שהוא לא רוצה להפסיק כי יש לו את כל הזכויות שבעולם לחרוש עכשיו, כי זה הדשא שלו ורק שלו. אבי עקב מצוקתה של אימי, ניסה לעלות על הטרקטור כדי לכבות אותו. האיש דחף אותו למטה ובנס לא דרס אותו. לא זוכרת מה היה ההמשך, אבל ממה שזכור לי הוא לא כיבה את הטרקטור והמשיך לחרוש החרשן. אלו היו ימיה האחרונים של אימי בחייה, אחרי שבוע או שבועיים לכל היותר, היא מתה. ואני לא הייתי שם כדי להיפרד ממנה, לחבק אותה ולהגיד לה שלום. כמובן שגם על המוות שלה הרגשתי אשמה, אלא מה. וגם על כך שלא הייתי בקיבוץ כשהאנשים האלה החלו להציק להורי.עד היום יש לי הרגשה ששני אלה האחראים לכך שהורי הרגישו כמו במלכודת בקיבוץ. אז מהו הסימפטום הזה שאני מרגישה כשממשיכים להציץ עלי גם כאן בתוך האינטרנט? האם זה בגלל הטראומה שעברתי כל חיי בקיבוץ וגם בעיר ירושליים, של אנשים שמציצים לתוך חלונות פרטיים של אנשים אחרים? האם אני בעצמי נכנסת כאן לפורומים כי יש לי "תופעת שטרודל" או איך שתקראו לזה. ולמה אני צריכה להמשיך ולקחת על עצמי את האחריות והאשמה של המציצנים למיניהם בלי לומר מילה? יש הבדל גדול בין פנטאזיה למעשה, ובין הזדהות בדמיון ובכתב לבין המעשה עצמו. האם נאבוקוב כשכתב את הספר "לוליטה" ונכנס לתפקיד האב או הבת עבר על איזה שהוא חוק? האם יז'י קוז'ינסק ב"ציפור הצבועה" עם כל מעשי הזוועה המתוארים בו, כמוהו כמי שעושה את הדברים עצמם? אך האם אפשר בלי להכנס לתפקיד כלשהו, כסופר, כשחקן, כצייר, כנגן, או "ווט אבר" ללא משחק ההזדהות שבדמיון? האם גבר שרוצה או צריך לכתוב על תפקיד אישה ולכן גם להזדהות עם דמותה, תחושותיה, והרגשותיה הוא טרנסקסואל? או להיפך. או להבדיל, האם כשאני אזדהה עם פיל היהפך לפיל? ואיך אדע איך פיל או היפופוטם או כלב מרגישים אם לא אנסה להכנס לתוך הנפח שלהם, מיקום העיניים זווית הראיה, וכל דבר אחר? אומרים "אין תוכנו כברו", אומרים "אל תסתכל בקנקן", אז אומרים! ומישהו מקשיב לכך בכלל? ועל מה אנשים מסתכלים, ומה בעצם הם רואים! אומרים "על ראש הגנב בוער הכובע" - אז אומרים! - אני עדיין לא ראיתי את הכובע של אותו אחד שגנב את ארגז כלי העבודה של אבא שלי מהחדר שלו אחרי שגם הוא מת, והותיר לנו אותו כירושה עליה היתה גאוותנו!!! אז באם אתם רואים מישהו שכובעו בוער, שאלוהו בבקשה האם אצלו נמצא גם הארגז כלים. וההיא שמעקמת אצבעות לילדיה, שאלוה גם, האם זה מוסרי! שאלו גם את ההוא שכל הזמן שיסע כלבים בחתולים האם הוא בנה, ולמה לו ועל מה? שאלו כם את אלה שזרקו מגגות גורי חתולים! ועוד כהנה וכהנה אפשר לשאול...אבל דברים כאלה, מי בכלל רוצה לזכור!! ועוד ועוד ועוד יותר מדי מילים על כבוד ומוסר של אחרים כשבפנים כמו סדום ועמורה (האחרים אומרים). אז מהו צדק, ומה היא אמת, ומהו זה ששואלים באמת? למה לא לנסות להיות הוגנים, קנאת הזולת היא תכונה המעידה על חסך האחר, על רצונו גם הוא בקצת ממה שיש לאחר. אז ככל שיש פערים יותר גדולים בין עניים ועשירים, ככה הקנאה ובעקבותיה הגניבות והעברות והרצחים מתרבים. ואולי לכן עדיף לצמצם פערים, אם זה עם השכנים ואם זה בין ילדים. אך מה קורה כשאחד לא מוכן לעבוד, והשני רק עובד (קודם כל בשביל עצמו) עוד ועוד? מי מקנא אז במי, ומי בא בתלונות? האם העובד מקנא במובטל? בוודאי שבטעות, אבל בוודאי. והמובטל מקנא בעובד שחופשי הוא כשעובד. העבודה היא זכות, היא הנאה, היא "מכסה טפח ומגלה טפחיים", ובינתיים... גניבות, תככים, מעשים מגונים, הצקות, שקרים, התעללות בבעלי חיים, וגם הצצות....ממש אבל ממש כמו לול תרנגולות. ואיפה אז קיים המוסר והחוק? ואת מי הוא מגיע אז לשפוט? כמובן את היצירה והאהבה?! אלא מה, בכדי להסיח את הדעת מהעבירה עצמה. ואולי הכל בכלל בגלל קנאה?! ואם על שפיטה מדובר, דבר אחד הוא הדמיון, ודבר אחר הוא המעשה המגונה עצמו! וזה האחרון ראוי לענישה כלשהי, ועוד יותר כשהוא חוזר על עצמו, בעוד שהפנטאזיה או הדמיון או היצירה, נתונים לשאלה, עד כמה טובה או רעה היא ההשפעה. אז הציצו לי שם וגם שם וגם שם, ועכשיו גם מציצים לי כאן וכאן וכאן! אז מה זה אומר עלי שאני אוהבת הצצות? האם זה שמישהי יפה נותן לגיטימאציה וזכות ומוסר להצצה? ואם מכוערת למדי? אז מה! האם זה כדאי, ומה החוק אומר על כך? ואיך אפשר להתמודד עם פארנויה כשבאמת רודפים אחריך? כל אלו, ובטח שיש עוד שאלות, על הצקות גניבות נידוי, וגם על הטרדות. אמרתם או רציתם השתקפויות?! ואני כבר עייפתי מכך עד מאוד... כי כמה אפשר לסבול מהשתקפויות של התעללויות של השתקפויות של אנשים של השתקפויות של הורים שמשתקפות בהתעללויות שמשתקפות בילדים שמשתקפות בחיות שמשתקפות באדמה שמשתקפות...
