ילדימנגנים

[נועה לביא]

גם בבי"ס בו אני למדתי

רק בכיתה ג'. רעיון רע. מינימום הקניית יכולת מקסימום הקניית תסכול. אבל זה תחום מומחיותם גם ללא קשר לסוגיה

 

[noa_f]

את בטוחה שזו לא היתה רק מורה גרועה?

 

[נועה לביא]

לא, זה היה בי"ס גרוע...

 

[נועה לביא]

מה ז"א?

לפי מה את קובעת שאי אפשר להתחיל בגיל 20 ולהפוך לנגן מקצועי (מעבר לשיקולים כלכליים שיפריעו ללמידה ולאימון) וכמוהו שאי אפשר ללמוד לקרוא בגיל 20 ולהיות רופא?

 

[noa_f]

ניסית? שמעת על מישהו שהצליח?

שמעת על מישהו ששמע על מישהו?

 

[נועה לביא]

לא, אין בסביבתי

לא אנשים שלמדו לקרוא בגיל 20 ולמען האמת גם לא נגנים מקצועיים (אבל כן הרבה שניגנו כמה שנים טובות כילדים והפסיקו בשלב מסויים, כולל אותי). אז?

 

[לורליי43]

עדיין, נגינה לא נחשבת בסיסית כמו

לימוד קריאה. וכל מקצוע אקדמאי עתידי- יכול להתחיל בסביבות כיתה ח-ט והלאה, הבדל גדול מאוד מבחינת הבשלות הרגשית והיכולת להתמיד.

 

[החתולה השחורה]

קודם כל ברכות../images/Emo49.gifלפתיחת הפורום

שני ילדיי לומדים נגינה כשנה. הם מנגנים 10-15 דקות ביום, ומגיעים להשגים מצוינים, אבל הנגינה היא כמעט יום-יומית, למעט ימים בהם יש להם שעור, או יום עמוס במיוחד. את אומרת שהצעת לו לנגן, וזה באמת חשוב וטוב. חשוב כיצד מנסחים זאת-שהאימון יבוא ממקום נעים, ולא מתוך תחושת חובה. אין שום חובה לנגן. אם זה לא כיף לילד, בשום תנך לא כתוב שחייבים לנגן.

 

[פלגיה]

איך את מציעה להם לנגן?

יש ילדים שמספיק שאמא תגיד להם "ניגנת היום?" בכל יום מחדש שזה ייתפס כנידנוד וכעול. אז איך את מציעה לנגן ולהתאמן כך שזה יבוא ממקום נעים?

 

[החתולה השחורה]

"ניגנת היום?" דווקא דרך שלא

"מצלצלת" טוב לאוזני, כי אז הילד צריך לענות (בהתנצלות/ הודאה באשמה/הודאה במחדל), שלא, הוא לא ניגן היום. אני מעדיפה ניסוח בסגנון:"עכשיו יש לנו 10 דקות פנוית עד שנצטרך לצאת מהבית. זה זמן טוב לנגן" או "עכשיו השעה 4, כעת אפשר לנגן ולהרעיש לשכנים" או "בא תשמיע לי את התרגיל שקיבלת אתמול". אני יוצאת מתוך שתי הנחות: 1) הילד לא ניגן. 2)ברור מאליו שמנגנים, אלא אם כן הובעה התנגדות מפורשת.

 

[noa_f]

../images/Emo45.gif

 

[אםהבניםשמחה]

../images/Emo45.gif

 

[ganooov]

לא להכריח או ללחוץ. להזכיר תמיד.

אם ילד לומד נגינה עם מורה יקר, והוא אוהב את זה, אבל לא משקיע כמו שצריך בחזרות (רק לזכור שמה שמתאים לאחד זה מעט מדי לשני ויותר מדי לשלישי), זה לגיטימי לחלוטין לומר לו שאם הוא מעדיף דברים אחרים על פני נגינה, אפשר לבטל לו את החוג.. אם מישהו היה לוחץ עלי לחזור כל יום על החומר (והיה בכלל מממן לי מורה קבע..) הייתי היום שמח על זה. בכלל, אני היום מצטער שאמא שלי לא שלחה אותי ללמוד פסנתר בגיל שלוש/ארבע עם מורה רוסי - אבל לא כל אחד בראש הזה.

 

[פלגיה]

אתה בטוח שהיית שמח על זה?

אולי היום אתה אוהב לנגן כי לא למדת עם מורה רוסי, וכי לא לחצו עליך?

 

[ganooov]

לא,

היום כל פעם שאני רואה פסנתר אני חושב על כמה חבל שאמא שלי אהבה לראות נגינה על פסנתר וסבלה ללמוד פסנתר. מכיוון שאני חסר משמעת עצמית, אני (בדיעבד) חושב שאם אפשר היה לדחוף אותי בגיל צעיר לכזה דבר - היה כדאי לעשות את זה. אבל זה דבר שלומדים בדיעבד. אי אפשר לדעת איך אני אחשוב על ההחלטות של עכשיו בעוד 15 שנה.

 

[נועה לביא]

"מורה רוסי"

מורה רוסי, בכל תחום שהוא, שהוא קודם כל בן אדם (המחנכת שלי בכיתה ט' לא הייתה כזאת, היא הייתה, בראש וראשונה, ספר חוקים מוגבל למדי) זו, לדעתי, דמות שכדאי שתהיה בחייו של כל ילד. מקצוענים אמיתיים, גם בפן ההישגי וגם בפן החינוכי. יודעים לעודד ולדרוש במינון הנכון גם יחד. חזקים מאוד ללא הפעלת סמכות כוחנית ורגישים לרגשות של הילדים. יודעים לנזוף כמו שצריך, אבל יודעים להראות לננזף שמאמינים בו. אין עליהם. מה שכן, יש לי תחושה שלהיות ילד של אחד כזה זו כבר אופרה בפני עצמה... אבל מתי לא?

 

[ganooov]

../images/Emo45.gif

היה לי אחד כזה בלבד - בכיתה ו', מחנך שהתעקש שלשם שינוי אצלו אני לא אאחר/אבריז/לא אכין שיעורי בית

.

 

[פלגיה]

יש לזה גם צד שלילי

כי עם כל הכבוד לעמידה על החוקים ולמשמעת, שהם טובים בפני עצמם, יש גם מחיר. אם "הצלחה" ו"ניצחון" הם בראש סדר העדיפויות, והתהליך פחות חשוב - הילד שאינו מנצח או מצליח - סובל (ולפעמים גם אלה שכן מצליחים סובלים)

 

[נועה לביא]

הם דווקא נוטים להקפיד על התהליך...

 

[telina]

אני ילדה של שני הורים כאלה

שניהם מוסיקאים... האמא פסנתרנית שהייתה המורה היחידה שלי מגיל 3 בערך, ואני מודה על זה מדי יום ביומו