ילדה עם מצפון
New member
ילדי יומולדת, הורים- ומה שביניהם (?..)
ערב טוב לכולם! (לילה, בעצם..) אז האמת שהיום יום ההולדת שלי, ונחשו מה? בדיוק במוצ"ש ההורים שלי מצאו אחלה זמן לריב איתי, אבל כסאח.. יותר נכון אמא שלי- אבל אבא שלי לא עוזר בכלום. אמרתי להם שאני לא חוזרת הביתה (זה היה כסאח רציני שניסיתי להבליג, ולא יכולתי יותר, וזה התפוצץ, והאמת שסמכתי על הבגרות שלהם שידעו לעצור את זה בזמן- והתאכזבתי קשות, ואני רצינית!) ואת יום ראשון ויום שני אני הולכת לעשות בירושלים כי שם כל החברים שלי, וכי אני יודעת שהם ידעו לעשות לי יומולדת שאני לא אשכח ובכלל שיהיה לי כיף, בניגוד אליהם (ההורים לי) שרק חרא יוצא לי מהם, ועוד ביום שאמור להיות הכי שמח בשנה (לפחות לי). אני יודעת שהגזמתי אולי, אבל זה היה וואחד כסאח, וכ"כ התעצבנתי עליהם, ובכלל אני שונאת לחזור הביתה. כל החיים שלי זה חברים- רק איתם טוב לי. אז כמו שציפיתי- היה לי כיף נורא ביום ראשון (אתמול) ואפילו קיבלתי מתנה יפה מחבר שלי, דבר שלא חשבתי עליו בכלל (!) והיום היה לי מאוד כיף, עשו לי מסיבת הפתעה, וראיתי את כל החברות שלי. וההורים שלי עשו לי דווקא ורצו שאני אחזור באמצע הכיף, כי רע להם שאני נהנית. חזרתי הביתה, שום מזל"ט, שום התייחסות כמו אל יצור אנוש. אבא שלי דיבר איתי קצת במכונית ואיך שנכנסנו ל"יישוב" שבו אני גרה (השם האמיתי שמור במערכת) נהיה לי חרא.. כי הבנתי שהנה, שוב, אני מתנתקת מהעולם שבו באמת כיף לי, עם האנשים שאני אוהבת- וחוזורת לחור שבו אף אחד לאגר (שהם אסרו עליי לנהל מעתה והלאה כל קשר עם החברה הכי טובה שלי, על שטות מטומטמת...ושוב, התאכזבתי מאי הבגרות שלהם קשות!) שבו אין שלום נורמלי מאמא, ההתייחסות היחידה שאני מקבלת ממנה במשך כל הערב (כאמור- יום הולדתי, וסליחה שאני ממשיכה לנפנף בזה ללא הרף, זה פשוט מטריף אותי מרוב כעס!) היא: "אל תיכנסי לחדר שלי כשהדלת סגורה, שמעת?!" וזה כשאני בודקת אם כבר גמרתי להטעין את הפלא'.. כבר הזכרתי שמזל"ט מסכן לא קיבלתי ממנה? אני לא צריכה מתנה, לא צריכה את הכסף שלהם. צריכה התייחסות מינימלית. ולאוו דווקא של מזל"ט, אני באמת מדברת פה על התייחסות מינימלית. ושוב, רק בגלל שזה יום ההולדת שלי - שזה כבר באמת מכעיס- אני מתפוצצת כ"כ מכעס.. אני לא מבינה, אם כ"כ רע להם שאני פה, ולי ודאי שבוודאי שרע, למה הם לא יכלו פשוט לתת לי להעביר את הלילות הקרובים בירושלים? כדי שיהיה לי שבוע נחמד של יומולדת וגם סתם ככה? כואב להם שאני נהנית? שכיף לי? שוב, הם כאמור סובלים מנוכחותי אז על מה ההתעקשות לעזאזל?! אני לא רוצה לסדר עניינים בכלל עם הורים כאלה, שלא יודעים להתעלות מעל עצמם, וחייבים לגרום לבת שלהם להיות מבואסת ביום ההולדת שלה מ- "מה יקרה כשהכל יגמר ואני אחזור ליישוב X? לבית?" ואלו באמת המחשבות היחידות שביאסו אותי, כי היה כ"כ"כ מושלם! אין לי מושג למה כתבתי את זה.. אבל רק שתבינו- כתבתי להם במוצ"ש מכתב- כי לדבר (עם אמא שלי לפחות) אי אפשר.. והם נורא התעצבנו עליו, והמכתב היה מהכוונות הכי טהורות שיש. שוב חוסר הבגרות הנוראי הזה, שכשילדה בת 15 (ילדה מצ'וקמקת שבקושי בת 15 כדבריו המהוללים של אבי המהולל) אוזרת אומץ וכותבת מכתב באמת כן במטרה לסדר את העיינים כשכל מה שאמא שלה עושה זה רק לתעצבן ולהתנהג כמו טינאייג'רית עצבנית (ולא, היא לא קיבלה מחזור באותו זמן, ולא, היא לא בהיריון- וגם לא על הירואין) ובסוף חוטפת צעקות על זה (התייעצתי לפני זה עם ידיד שלי לגבי המכתב והוא אמר שכדאי לי לתת להם אותו, שזה מבהיר טוב את הדברים), אז תודה רבה, שבת שלום ואני לא רוצה איתם שום קשר. הרסו לי את יום ההולדת!
ערב טוב לכולם! (לילה, בעצם..) אז האמת שהיום יום ההולדת שלי, ונחשו מה? בדיוק במוצ"ש ההורים שלי מצאו אחלה זמן לריב איתי, אבל כסאח.. יותר נכון אמא שלי- אבל אבא שלי לא עוזר בכלום. אמרתי להם שאני לא חוזרת הביתה (זה היה כסאח רציני שניסיתי להבליג, ולא יכולתי יותר, וזה התפוצץ, והאמת שסמכתי על הבגרות שלהם שידעו לעצור את זה בזמן- והתאכזבתי קשות, ואני רצינית!) ואת יום ראשון ויום שני אני הולכת לעשות בירושלים כי שם כל החברים שלי, וכי אני יודעת שהם ידעו לעשות לי יומולדת שאני לא אשכח ובכלל שיהיה לי כיף, בניגוד אליהם (ההורים לי) שרק חרא יוצא לי מהם, ועוד ביום שאמור להיות הכי שמח בשנה (לפחות לי). אני יודעת שהגזמתי אולי, אבל זה היה וואחד כסאח, וכ"כ התעצבנתי עליהם, ובכלל אני שונאת לחזור הביתה. כל החיים שלי זה חברים- רק איתם טוב לי. אז כמו שציפיתי- היה לי כיף נורא ביום ראשון (אתמול) ואפילו קיבלתי מתנה יפה מחבר שלי, דבר שלא חשבתי עליו בכלל (!) והיום היה לי מאוד כיף, עשו לי מסיבת הפתעה, וראיתי את כל החברות שלי. וההורים שלי עשו לי דווקא ורצו שאני אחזור באמצע הכיף, כי רע להם שאני נהנית. חזרתי הביתה, שום מזל"ט, שום התייחסות כמו אל יצור אנוש. אבא שלי דיבר איתי קצת במכונית ואיך שנכנסנו ל"יישוב" שבו אני גרה (השם האמיתי שמור במערכת) נהיה לי חרא.. כי הבנתי שהנה, שוב, אני מתנתקת מהעולם שבו באמת כיף לי, עם האנשים שאני אוהבת- וחוזורת לחור שבו אף אחד לאגר (שהם אסרו עליי לנהל מעתה והלאה כל קשר עם החברה הכי טובה שלי, על שטות מטומטמת...ושוב, התאכזבתי מאי הבגרות שלהם קשות!) שבו אין שלום נורמלי מאמא, ההתייחסות היחידה שאני מקבלת ממנה במשך כל הערב (כאמור- יום הולדתי, וסליחה שאני ממשיכה לנפנף בזה ללא הרף, זה פשוט מטריף אותי מרוב כעס!) היא: "אל תיכנסי לחדר שלי כשהדלת סגורה, שמעת?!" וזה כשאני בודקת אם כבר גמרתי להטעין את הפלא'.. כבר הזכרתי שמזל"ט מסכן לא קיבלתי ממנה? אני לא צריכה מתנה, לא צריכה את הכסף שלהם. צריכה התייחסות מינימלית. ולאוו דווקא של מזל"ט, אני באמת מדברת פה על התייחסות מינימלית. ושוב, רק בגלל שזה יום ההולדת שלי - שזה כבר באמת מכעיס- אני מתפוצצת כ"כ מכעס.. אני לא מבינה, אם כ"כ רע להם שאני פה, ולי ודאי שבוודאי שרע, למה הם לא יכלו פשוט לתת לי להעביר את הלילות הקרובים בירושלים? כדי שיהיה לי שבוע נחמד של יומולדת וגם סתם ככה? כואב להם שאני נהנית? שכיף לי? שוב, הם כאמור סובלים מנוכחותי אז על מה ההתעקשות לעזאזל?! אני לא רוצה לסדר עניינים בכלל עם הורים כאלה, שלא יודעים להתעלות מעל עצמם, וחייבים לגרום לבת שלהם להיות מבואסת ביום ההולדת שלה מ- "מה יקרה כשהכל יגמר ואני אחזור ליישוב X? לבית?" ואלו באמת המחשבות היחידות שביאסו אותי, כי היה כ"כ"כ מושלם! אין לי מושג למה כתבתי את זה.. אבל רק שתבינו- כתבתי להם במוצ"ש מכתב- כי לדבר (עם אמא שלי לפחות) אי אפשר.. והם נורא התעצבנו עליו, והמכתב היה מהכוונות הכי טהורות שיש. שוב חוסר הבגרות הנוראי הזה, שכשילדה בת 15 (ילדה מצ'וקמקת שבקושי בת 15 כדבריו המהוללים של אבי המהולל) אוזרת אומץ וכותבת מכתב באמת כן במטרה לסדר את העיינים כשכל מה שאמא שלה עושה זה רק לתעצבן ולהתנהג כמו טינאייג'רית עצבנית (ולא, היא לא קיבלה מחזור באותו זמן, ולא, היא לא בהיריון- וגם לא על הירואין) ובסוף חוטפת צעקות על זה (התייעצתי לפני זה עם ידיד שלי לגבי המכתב והוא אמר שכדאי לי לתת להם אותו, שזה מבהיר טוב את הדברים), אז תודה רבה, שבת שלום ואני לא רוצה איתם שום קשר. הרסו לי את יום ההולדת!