ילד בן ארבע

[אושר365]

ילד בן ארבע

הבן שלי בן 4 ואימצנו אותו כשהיה בן 6 שבועות. הוא יודע שגדל בבטן של אמא X שמאוד דאגה לו ואהבה אותו אבל לא יכלה לגדל אותו.
מידי פעם הוא ממציא עליה סיפורים שהיא לקחה אותו לים או למשחקייה ואנחנו מאפשרים לו.
היום הוא צפה בתוכנית ופתאום אמר "אמא X עזבה אותי"
ישר אמרתי לו שזה לא נכון והיא מאוד דאגה לו אבל בגלל שלא יכלה לגדל אותו חיפשה לו הורים אחרים ושאי אפשר לעזוב ילד מתוק כזה.
השאלה שלי היא מהיכן זה הגיע ומה לעשות?
תודה רבה

 

[fatfat]

האם את בטוחה שאמא שלו מאוד

דאגה לו ואהבה אותו אלה העובדות? רק אם הייתי בטוחה בכ זה מה שהייתי אומרת לו, כי אם את לא בטוחה הייתי נזהרת, שלא יגדל באשליות ויפתח ציפיות שייתכן שאינן ריאליות ואז בגיל מבוגר יותר כשיגלה את האמת זה יכול להיות עבורו שבר גדול. אני הייתי אומרת שהוא נולד ל- x שלא יכלה לגדלו ולכן מיד אחרי שנולד לקחו אותו ל... ושם חיכה עד שתבואי/ו לאמצו או שכיוון שלא יכלה לגדלו פנו לעובדת סוציאלית בשם שהתפקיד שלה לקשר בין ילדים שצריכים אמא/הורים חדשים לבין אנשים שצריכים ילדים.
וממאיפה זה בא, יכולות להיות הרבה אפשרויות. אחת שאיזה ילד אמר לו משהו. אחרת ששמע קטעי שיחה משפטים ביניכם, עם קרובי משפחה, חברים וכו' והשלים/הסיק לעצמו את השאר. ואפשרות נוספת היא שזו הטרמינולוגיה שבחר לעצמו כחלק מעיבוד הנושא. אני נוכחתי שלא משנה מה נאמר לילדים הם מפתחים טרמינולוגיה משלהם. ייתכן שהתחיל להבין שהיתה כאן נטישה, כי בכל אימוץ יש נטישה גם אם מתו כוונה להיטיב עם הילד ולתת לו חיים טובים יותר וכך הוא מביע את האכזבה/כעס... ייתכן שהוא רואה שרוב הילדים מסביבו נולדו מהבטן של האם שמגדלת וזו הדרך שלו להסביר לעצמו מדוע אצלו זה לא כך. כי לא יכלה לגדל זה משהו מאוד ערטילאי לילד בן ארבע.
בכל אופן אם אמר דעזבה אותו אני לא הייתי סותרת אותו או אומרת לו שזה לא נכון, אלא יותר מתמקדת באיך מרגיש עם זה.

 

[אושר365]

עד גיל 3

חודשים הוא נפגש איתה, אנחנו יודעים שהיא היתה חמה אליו במפגשים ושדאגה לו.
לאחר מכן הפסיקו המפגשים. השאלה האם אלו העובדות ניתנת לדיון. הוא היה במשפחת קלט כמה שבועות אבל טרם סיפרנו על זה, פחדנו שזה יותר מידי..לדעתך צריך כבר עכשיו?
אף אחד לא מדבר על זה לידו אז כנראה שפירש בעצמו..
תודה רבה
&nbsp

 

[Noga Lavie]

הוא היה בן 3 כשהיא עזבה אותו

מיוזמתה או לא מיוזמתה, מרצונה או שלא מרצונה, זו החוויה שלו.
אם ידועה לך סיבת הפסקת המפגשים, וברור לך מעל לכל ספק שהיא עשתה זאת מאהבה אליו, את יכולה לספר לו זאת. אך גם אם את מספרת לו זאת (מתוך ידיעה!), עשי זאת ללא שלילת דרכי הבעתו את חווייתו. את רוצה שימשיך לספר את תחושותיו, ולא שישמור אותם לעצמו במסתרי ראשו.

 

[KallaGLP]

גם אני לא הייתי סותרת או מציגה מחשבות או רשמים שלך

בתור עובדות. אלא אם כן לקחו לה את הילד בכוח בניגוד לרצונה, יש כאן נטישה או עזיבה (יהיו הסיבות אשר יהיו), ושום מכבסת מילים לא תסייע כאן, במיוחד אם זו התחושה של הילד עצמו. להיפך, את תתקני אותו, את כאילו שוללת ממנו את הלגיטימציה לבטא את התחושות האמיתיות שלו, וזה לדעתי לא דבר בריא. הוא עלול לחשוב שמשהו לא בסדר או לא טוב בו בגלל שעולות בו מחשבות כאלה, והוא עלול לפתח רגשות אשם ולהתבייש לבטא אותן פעם נוספת וישמור אותן בפנים, ואת לא תדעי מה הוא באמת חושב ומרגיש. הוא צריך לדעת שהוא יכול לספר לך כל מחשבה או רגש שהוא חווה מבלי שתשללי אותם או תמתחי עליהם ביקורת.
אפשר לדבר איתו על איך שהוא מרגיש ולמה, להראות לו שאת מקבלת זאת ותומכת בו. אפשר בנוסף גם להציג לו איך את רואה את הדברים מנקודת המבט שלך, אך רק כדעה וכאפשרות, מבלי להציג זאת כעובדה או להתנסח בצורה שתבטל את התחושות שלו.