את מעלה חשש שמשותף להרבה הורים
לילדים בגילאים בהם רוכשים שפה.הרבה ילדים מגמגמים מעט בגיל הזה."רכישת שפה כלומר הפיכת המחשבות שלנו לדיבור מושמע,היא תהליך כל כך מסובך עד שיש לתמוה איך ילדים מצליחים להגיע לדיבור שוטף ולא למה הם מגמגמים"(ציטוט של ניצה כץ,מומחית לטיפול בגימגום בילדים). ההתלבטות שלך כמו כל הורה לילד מגמגם בגיל כזה היא האם לטפל או לתת לטבע לעשות את שלו.אני יכול להרגיע אותך שאת בחברה טובה עם ההתלבטות הזאת. באתר של המרכז האוסטרלי לחקר הגימגום קראתי שבנושא ההתיחסות לגימגום בגיל הרך,יש מחלוקת בין מומחים בעולם כולו האם לטפל מיד או לתת זמן לילד כדי שאולי כמו שקורה ברוב המקרים הגימגום יעבור מעצמו. אינני מומחה אבל התחושה שלי היא שכל עוד הילד אינו מודע לכך שהוא מגמגם אין צורך לטפל.קרה לי כבר שילדים קטנים שאלו אותי למה אני מגמגם ותוך כדי השאלה גימגמו יותר ממני.הם פשוט לא מודעים לזה ואני כמובן שלא הערתי להם על כך כי זה עלול להפוך אותם למודעים לגימגום. מהרגע שהילד נעשה מודע לכך שהוא מגמגם הוא מתחיל להאבק בגימגום וזה גורם לרכישת הרגלי דיבור לא נכונים שהם בעצם רוב רובו של הגימגום. פשוט להקשיב לילד ואם הוא אומר משהו לגבי זה שלא יוצאים לו המילים או שמישהו צחק עליו שהוא לא מדבר טוב,זה הזמן לדעתי לפנות לטיפול.חשוב גם לדעתי לעודד את הילד לדבר כמה שיותר כי אז אפשר לזהות האם הוא מנסה להמנע ממצבי דיבור,למשל להצביע על חפץ במקום להגיד את שמו,שגם זה לדעתי מראה שהילד מודע לכך שהוא מגמגם. ושוב אני מדגיש שלא תקבלי את דברי כמומחה כי לא למדתי אף פעם על גימגום בצורה מסודרת.רק הרבה ניסיון אישי(28 שנים),קריאה ושמיעת הרצאות.
