ילד בן 6.5 - בעייה חברתית שלו או שלי?

אור1104

New member
ילד בן 6.5 - בעייה חברתית שלו או שלי?

שלום, בני בן 6.5 (כיתה א) ואני חוששת שיש לו בעייה חברתית. הוא אינו רוכש חברים חדשים ואין לו "חבר טוב". בהפסקות הוא משחק כל פעם עם מישהו אחר (גם מהכיתות הגבוהות יותר) או לבדו. ניסינו (ההורים והמורה) לעזור בכל מני צורות, אבל אין שינוי משמעותי. הוא לא אומלל או בודד, אבל מצד שני כמעט ולא הוזמן לילדים אחרים כל השנה, וגם לא כל כך רוצה להזמין אליו. אני לא יודעת האם זו בעייה אמיתית ואני צריכה להמשיך לנסות לעזור, או שאני עושה נזק בזה שאני מתערבת, והוא בכלל אוהב "לבד". מה לעשות? תודה מראש על עזרתך!
 

אור1104

New member
תשובה

הי, בגן הוא היה הרבה יותר חברותי והיו לו שני חברים טובים. במעבר לבית ספר קרה משהו והוא לא לגמרי מוצא את עצמו מבחינה חברתית. והוא מעדיף להיות לבד הרבה פעמים. לדוגמא עכשיו בקיץ הוא מעדיף ללכת לקיטנה מסוימת שהוא מכיר משנים קודמות, מאשר ללכת עם חבריו לכיתה לקיטנה אחרת. לא מפריע לו שהוא לא יכיר את הילדים בקיטנה איתו. לגבי מה שמדאיג אותי: אני לא יודעת אם הוא צריך עזרה והתערבות מאיתנו (מעורבות גבוהה בנושא החברתי או אפילו סדנה לילדים) או שאנחנו עושים נזק כאשר אנחנו שמים דגש על הנושא וזה יסתדר לבד עם הזמן. (אני אציין עוד שזה לא השתפר במהלך כל שנת הלימודים) תודה מראש אור
 
עבודה פנימית

שלום אור, מדברייך אני מבינה: א. שלילד יש כישורים חברתיים מוכחים ( מתקופת הגן) ב. שהילד סומך על המיומנויות שלו ( הוא מוכן ללכת לקייטנה בלי חברים ובוטח שימצא חברים) ג. לילד טוב. ד. תסמכי עליו! ד. מה דעתך לוותר על הדאגה? איך תהיי כאם בלי הדאגה? מה החסד בו בנך יזכה כאשר תהיי פחות מודאגת? עינת
 

survivorrr

New member
שאלת? אענה.

יאמר לזכותה של מנהלת הפורום שהיא ענתה לך בעדינות רבה. ומה לעשות שאינני איש כל כך עדין? במילים פשוטות - הבעיה לא אצל הילד אלא אצלך. זה לא ענין אישי. קודם כל אני תמיד טוען שהבעיה היא תמיד אצל ההורים ולא אצל הילדים (את מוזמנת לקרוא מכתבים קודמים שלי). לכן גם הפתרון לא אצל הילדים אלא אצל ההורים. אם צריך טיפול מקצועי - זה אצל ההורים בדרך כלל. אני מסייג ואומר 'בדרך כלל' כי לפעמים יש בעיות פיזיולוגיות או נפשיות אצל ילדים ואז זו אופרה אחרת לגמרי. הבעיה אצלנו - ההורים - שאנחנו חושבים בצורה דיכוטומית על הילדים שלנו. בגיל רך אנו מדברים אליהם בשפת "קוצ'יניו מוצ'יניו" כאילו היו דבילים (הם בטח חושבים מה המטומטמים האלה רוצים) ובהמשך אנחנו רוצים להתאים אותם לתבניות החשיבה של מבוגרים - תבנית החשיבה שלנו - עומדים להם עם רשימת אינוונטר ביד, למשל: כמה "חברים טובים" יש להם, כמה פעמים בשנה הם מוזמנים וכמה הם מזמינים, האם הם כבר יודעים לספור עד עשר, האם הם כבר כותבים את שמם, כמה "זמן לבד" הם לוקחים לעצמם ועוד הרשימה ארוכה. אז מתי נניח להם להיות ילדים על פי דרכם ועל פי בחירתם? בספר הספרים נאמר: חנוך לנער על פי דרכו, כי יזקין - לא יסור ממנה. אוי כמה שזה נכון. הלוווווווווווו לכל ילד יש כישורים משלו, קצב התפתחות משלו, נטיות ורצונות משלו, טעם משלו, מוזרויות משלו (למי אין?!), אהבות ושנאות משלו - ככה זה. הוא לא אמור להתאים לאיזו תבנית מוגדרת מראש. כאן בדיוק את צריכה את הפתרון: לשבור את התבניות שיצרת עבורו בראש שלך, או כמו שאומרים - שחררי. יודעת מה ההבדל בין אמא פולניה ורוטווילר? הרוטווילר משחרר בסוף. כשהבנות שלי היו יותר קטנות זה היה לי די קל. כיום, כשכולן בגירות (אחת או-טו-טו) אני עובד על עצמי ממש חזק בענין הזה: איך לא לקשור אותן לפחדים שלי ולתבניות החיים שלי. איך לא לכפות עליהן העתק של מחשבות שלי. זה קשה. קשה מאד. אבל אני יודע שלפעמים (כמאמר השיר) צריך לומר - עוף גוזל. למות מפחד, הנשמה פורחת, הלב נאכל והכבד ניטחן. אבל זה מה שצריך לעשות והאמיני לי שזה מקצר את החיים. לא קל, אבל אנחנו ההורים חייבים לעבוד על עצמנו ולזכור איך אנחנו היינו בגילם ולא רצינו שיירדו לנו לנשמה. זה גם כשהיינו קטנים. רק לשמור על גבולות המותר והאסור, מוסר, ערכים ובריאות. כל היתר - לא להפוך אותם להעתק שלנו. ותחשבי על זה.
 

אור1104

New member
תודה!!

המון תודה על התשובות. אני בהחלט אעשה מאמצים ליישם.
 
כל הכבוד ואל תשכחי לחזור לעדכן אותנו...

שאלות נוספות יתקבלו בברכה, להשתמע עינת
 
למעלה