אינה של יערה
New member
ילד גועלי דחף את יערה בגינה!!! ../images/Emo122.gif
אני באמת לא בן-אדם אלים, אבל את הדברים שזממתי לעשות לילד הזה ואת מה שאיחלתי לו, לא כדאי להעלות על הכתב או על מסך. היינו בגינה, יערה שוטטה לה בין המתקנים, הילדים האחרים, והבינבות של הילדים האחרים. אני תמיד שני צעדים מאחוריה באבטחה אישית צמודה. היא התעניינה בשני ילדים גדולים, בני 4 להערכתי, ששיחקו על הדשא. יערה בת שנה ו-3 לא מתוקן, 72 סנטימטר בגובה. היא התקרבה להסתכל, פתאום אחד הילדים הסתובב כך שהיא היתה בדיוק מולו, וטראח, דחף את הגוזל שלי אחורה על המדרכה. ראיתי אותה נופלת. שמעתי את הראש שלה פוגע במדרכה. הייתי חצי מטר ממנה ולא הספקתי לבלום את הנפילה. היא התחילה לצרוח, אני הרמתי אותה ולכמה שניות לא שמתי לב לעולם החיצון. המנוול הקטן ברח בינתיים. זו שהשגיחה עליו (לא אמא שלו, מסתבר), הלכה אחריו ואמרה לו בקול אדיש לגמרי "צח, עשית משהו מאוד לא יפה!". התחלתי לבכות בהיסטריה. כל הסיוט של ההריון, הלידה והפגייה עבר לי בראש, ולחשוב שהייתי יכולה לאבד הכל בגלל איזה בן 4 שהבת שלי במקרה עמדה לו בדרך. (אפילו לא קיבלתי התנצלות מזו שהשגיחה על הילד, שלא לדבר על הילד עצמו). אני מגזימה, בטח שאני מגזימה. הייתי צריכה להרגיש אותה ופשוט להמשיך הלאה, ובטח לא לבכות כמו שבכיתי איתה על הידיים. יערה, אגב, נרגעה אחרי כמה דקות והלכה לבדוק האם פרחים שתולשים אותם מהשיח יכולים להתחבר חזרה אם רק מחזירים אותם לענף שמהם נקטפו. אני עד עכשיו לא ממש נרגעתי. מה יהיה איתי? היא עוד תספוג הרבה דברים בחיים, ומפני רובם אני לא אוכל להגן עליה. אני צריכה לתת לה כוחות ובמקום זה התפרקתי לגמרי. אני לא רוצה שהיא תרגיש שונה או מיוחדת או אקסטרא-שברירית, אבל כשמישהו מכאיב לתינוקת שלי ואני לא יכולה להכאיב לו חזרה, אין חוסר אונים גדול מזה. מצטערת על הקיטור ותודה על ההקשבה. אינה
אני באמת לא בן-אדם אלים, אבל את הדברים שזממתי לעשות לילד הזה ואת מה שאיחלתי לו, לא כדאי להעלות על הכתב או על מסך. היינו בגינה, יערה שוטטה לה בין המתקנים, הילדים האחרים, והבינבות של הילדים האחרים. אני תמיד שני צעדים מאחוריה באבטחה אישית צמודה. היא התעניינה בשני ילדים גדולים, בני 4 להערכתי, ששיחקו על הדשא. יערה בת שנה ו-3 לא מתוקן, 72 סנטימטר בגובה. היא התקרבה להסתכל, פתאום אחד הילדים הסתובב כך שהיא היתה בדיוק מולו, וטראח, דחף את הגוזל שלי אחורה על המדרכה. ראיתי אותה נופלת. שמעתי את הראש שלה פוגע במדרכה. הייתי חצי מטר ממנה ולא הספקתי לבלום את הנפילה. היא התחילה לצרוח, אני הרמתי אותה ולכמה שניות לא שמתי לב לעולם החיצון. המנוול הקטן ברח בינתיים. זו שהשגיחה עליו (לא אמא שלו, מסתבר), הלכה אחריו ואמרה לו בקול אדיש לגמרי "צח, עשית משהו מאוד לא יפה!". התחלתי לבכות בהיסטריה. כל הסיוט של ההריון, הלידה והפגייה עבר לי בראש, ולחשוב שהייתי יכולה לאבד הכל בגלל איזה בן 4 שהבת שלי במקרה עמדה לו בדרך. (אפילו לא קיבלתי התנצלות מזו שהשגיחה על הילד, שלא לדבר על הילד עצמו). אני מגזימה, בטח שאני מגזימה. הייתי צריכה להרגיש אותה ופשוט להמשיך הלאה, ובטח לא לבכות כמו שבכיתי איתה על הידיים. יערה, אגב, נרגעה אחרי כמה דקות והלכה לבדוק האם פרחים שתולשים אותם מהשיח יכולים להתחבר חזרה אם רק מחזירים אותם לענף שמהם נקטפו. אני עד עכשיו לא ממש נרגעתי. מה יהיה איתי? היא עוד תספוג הרבה דברים בחיים, ומפני רובם אני לא אוכל להגן עליה. אני צריכה לתת לה כוחות ובמקום זה התפרקתי לגמרי. אני לא רוצה שהיא תרגיש שונה או מיוחדת או אקסטרא-שברירית, אבל כשמישהו מכאיב לתינוקת שלי ואני לא יכולה להכאיב לו חזרה, אין חוסר אונים גדול מזה. מצטערת על הקיטור ותודה על ההקשבה. אינה
