אני מתרשם מהעיקביות שלך.
אלא שהיא ממש לא במקומה. קודם כל העיקביות בצנזורה על הסיפור. שאלתי כמה שאלות. רק על אחת ענית. מהשאר - התעלמת. כלומר - עדיין מספר מה שנח לך. בסדר. הבנתי. לא ענית על ההאכלה והממתקים, לא ענית על הלקיחות מאחותו, לא ענית על קביעת הגבולות ועל "מי ניצח" בסוף העימותים ביניכם. אז אני לוקח עוד הימור. צדקתי בכל הניחושים (הלוואי הייתי מנחש ככה בטוטו). אלא שלא היו אלה ניחושים. זה די ברור כשמש. גם בדבר נוסף רואים עיקביות: במאבקי כח ביניכם. אם זה לא עוזר - למה להמשיך? מכאן לשאלה בסייפא - זו ממש לא הדרך הנכונה. אני מרשה לעצמי את החוצפה (סליחה) לנחש עוד כמה ניחושים. יש "קצת" בעיות עם ההשכבה בלילה. הילד רואה עימותים בין ההורים. אין תמימות דעים או שאין שיתןף פעולה בין ההורים. ראשית, אתם ההורים צריכים לעבוד על הקשר ביניכם. אין חילוקי דעות מול הילדים, אין עימותים מול הילדים, אתם הולכים בראש אחד ואם צריך תיאומים - דברו על זה בסוף היום כשהילדים במיטה. עדיף פעם או פעמיים לוותר על סקס (ולא אתנבא לגביו) ולדבר על זה מאשר להנציח את המצב. לפני שאציע הצעות אני חייב לומר לכם שכדי לפתור את הבעיות אתם צריכים הרבה הרבה סבלנות. זו בדרך כלל המחלה של הרבה הורים. הסבלנות שלהם נעה באיזור האפס המוחלט. הם רוצים תיקון כאן ועכשיו. הם יתנו פקודה והילד יקפוץ לפקודתם. אז זהו שזה זה לא יקרה. סבלנות - והרבה. לענין כסא הבטיחות. לא רוצה לשבת? לא צריך. אבל גם לא נוסעים או לפחות אתה לא נוסע. כאן צריך תכנון מוקדם. יוצאים מהבית הרבה לפני הצורך כדי לתת לו זמן לבזבז על מאבקים שאתם תהפכו אותם למאבקי סרק מבחינתו. כשמתחיל העימות - יוצאים מהאוטו. עושים הצגת "לא נוסעים עד שתחגור" או הצגת "אתה נשאר עם הורה אחד בבית והשני נוסע עם הילדה". מחכים בסבלנות רבה עד שיתרצה. לא נכנעים ליללות ולצרחות. בטח שלא נכנעים להשתוללויות. אם ינסה להכות את ההורים (יש מקרים ויש ילדים כאלה) ענישה מיידית. גם אם תעמדו שם רבע שעה או חצי שעה (מה שלדעתי לא יקרה כי זה נראה לילד כנצח) - אין דבר. בסופו של דבר לא יחגור? לא יסע. תצטרכו פעם להתפצל. אם הוא מספיק מתוחכם, יחגור ולאחר תחילת הנסיעה יוריד - מיד עוצרים ולא נוסעים. לגבי האכלה - אין ממתקים. לא רוצה לאכול? לא צריך. האוכל נשאר על השולחן. תרצה תאכל - לא תרצה - תשאר רעב. אל דאגה - ילד רעב יאכל. אז אם תראו שפעם או פעמיים הוא יוותר על ארוחה - אין דבר. אסור לו להפוך את האוכל לנשק ביניכם. אז אין ממתקים כל היום. גם לא יקבל ממתק כפרס אם יאכל. זה מסוכן. עוד יותר מסוכן זה להבטיח לו ממתק אם יאכל. זה כבר שוחד והוא יציב בכל מה שתרצו ממנו דרישות אם יעתר לכם. ממש לא טוב. גם אם יצרח, ימחה, יילל - לא להשבר. אם ישתולל - למיטה, לחדר, ללול (אם עוד יש לו דבר כזה ואפילו לומר לו שאם הוא מתנהג כמו תינוק - יהיה בלול כמו תינוק. הוא מסוגל לעשות את הקישור הזה). שינה - בשעה קבועה, במיטה שלו. לא בשלכם ולא מול הטלויזיה. בכל פעם שייצא (אם הוא כבר יוצא) - בלי מילה מחזירים אותו למיטה. אם הוא צורח או מיילל - בכל עשר דקות עד רבע שעה ניגשים להציץ אם הוא עומר. אם כן - בלי לדבר משכיבים אותו, מקנחים את אפו (שכבר בטח דולף) ויוצאים מהחדר. לקח לאחותו? לא חשוב אם זה עקרוני או לא (הוא לא מבחין בין השניים) - לוקחים ממנו - מחזירים לה ואם ינסה בכח או ישתולל - מרחיקים אותו. לא להכנע ליללות וצרחות, גם לא לבכי הסטרי, גם לא להצגות של "מקיא". בשני דברים אסיים. האחד - מה שאומרת מנהלת הפורות - ילד עושה רק פעולות מניבות. לא פעולות סרק. הסיבה היחידה שהוןא משתולל ונלחם בכם על כל דבר זה רק כי בסוף אתם מוותרים לו. השאלה העומדת בפניו היא רק שאלה של ווליום, זמן והתמדה. בסוף הוא מנצח. לכן הוא מתמיד בזה. ברגע שהפעולות שלו לא יניבו דבר - הוא יפסיק אחרי כמה נסיונות. השני - עליכם, ההורים, לסדר את מערכת היחסים ביניכם. בדרך כלל כשמדברים - כל אחד מושך לכיוונו. כל אחד בטוח שהוא זה שחתום על הצדק והאמת ולכן הוא בטוח שצריך ללכת בדרך שלו ואין בילתה. גם אם זה נכון - מה יוצא לכם אם בסוף בגלל הצדק והאמת שלכם - התוצאות הן מלחמות? אז כל אחד "מתפשר" ומגיעים לסיכומים ועליהם עומדים גם אם זה לא בדיוק מה ששיערתם מראש. לענין פתיחת מגירות וארונות - יש בחנויות לצרכי בית (הום סנטר, טמבור, אייס וכו') פטנט זול לשים בארונות ומגירות למניעת פתיחה ע"י ילדים. זה פלסטיקים שמרכיבים עם שני ברגים (בא באריזה) אחד על הדופן ואחר על הדלת/מגירה שמאפשר פתיחה כדי הכנסת אצבע, מורידים את הפלסטיק קצת למטה וזה נפתח. אני קניתי שניים כאלה בהתחלה לשים על ארונות חומרי ניקוי. לא הצטרכתי להרכיב (עד היום הם באריזה) כי מעולם הבנות שלי לא נגשו למקומות אסורים. חינוך מיום שנולדו. כנ"ל כסאות הבטיחות. הן לא הכירו משהו אחר. להגיד שהייתי נקי משגיאות? שטויות. אבל תמיד שאפתי לצמצם.
