ילד קלאב-פוט לשעבר
שלום לכן. אני רואה את הדאגות והחששות והריצות אז החלטתי לספר לכן את הסיפור האישי שלי. הזכרון שלי די טוב ובכל זאת קחו בחשבון ש: א. אני מסתמך על הזכרון... ב. עבר זמן רב מאז.. ג. אני לא מעודכן, אני מניח שמושגים ושיטות "קצת" השתנו מאז... אני בן 42 יליד הארץ. נולדתי עם קלאב-פוט קשה בעיקום כפות הרגליים על כל שלושת הצירים בשתי הרגליים. בבית חולים קפלן שם טופלתי בהתחלה, לא ידעו איך לטפל ופשוט שמו גבס ללא יישור הרגל אלא בצורה שתקבע את המצב הקיים. למזלי היתה מכרה שהפנתה את תשומת לב אימי שהטיפול הניתן בקפלן אינו הגיוני. אמי פנתה לקרוב משפחה, אז גם הקרובים היו רחוקים, שהיה אורטופד בן של אורטופד שבדק אותי ואכן אישר שהטיפול שגוי והפנה אותנו לד"ר צעיר אז בשם ד"ר פריד שהתמחה בנושא. לאחר מכן הוא הפך פרופסור. הוא עבד בבילינסון ובמרפאה פרטית ברוטשילד. אקדים את המאוחר ואסביר שבזכותו יש happy end והוא שהציל את רגלי... הדבר הראשון בטיפול היה לתת לרגל מנוחה. לאחר מכן הוא התחיל בתהליך של גבס (הרבה יותר עדין מבקפלן) שכל פעם יישר בקצת את הרגל. לאחר מכן עברנו למכשירים (מי שזוכר את התמונות בפרסומת של איל"ן) עד גיל 3 - את התקופה הזו אני לא זוכר אבל זוכר אותם זרוקים בארון... עד גיל 5 הייתי אצלו בביקורות. גדלתי רוב הזמן (ומיד ההסתייגות) כילד נורמלי לחלוטין. כיום יש הבדל של ס"מ וחצי-שניים בין הרגליים. המגבלה היחידה היתה שכאשר הייתי רץ ריצות מהירות בכל כוחי, כמו במשחק תופסת או שיעורי התעמלות בריצת 60 מטר הייתי נופל.באינטואיציה של ילד הבנתי שאני צריך לרוץ הכי מהר-אבל טיפה פחות... לא היתה שום בעיה ביציבות בהתחמקות ובריצה בפניות חדות כשרדפו אחרי וכד'. עכשיו להסתייגות: בגיל ההתבגרות, כשעצמות כפות הרגליים משנות את המיקום היחסי ביניהן חשתי כאבים תקופה ארוכה. כבר אושפזתי בבית חולים לצורך ניתוח. בביקורת שלפני הניתוח, הסביר הפרופ' שזוהי תופעה טבעית וחולפת מאליה ואצלי השיא כבר עבר ועדיף לא לנתח ולתת לזה לעבור מאליו. ואכן כך היה. אבל היו 3 שנים קשות שבחלקן לא הייתי מסוגל ללכת -וודאי לא להשתתף בשיעורי התעמלות. תופעת לוואי נוספת מחוסר פעילות בגיל זה היתה השמנה - איתה אני נלחם עד היום... במחשבה לאחור שיקול הדעת של הפרופ' היה מוצדק. באוניברסיטה חלקתי דירה עם מישהו שעבר את הניתוח, הסתבך, שכב חודשים ארוכים ללא תנועה. כנראה שהיתה לכך השפעה על בריאותו הנפשית, וידוע לי שהוא ניסה בתקופת הצבא להתאבד. בערך בכיתה ט'/י' הכאבים חלפו כלא היו. בצבא הייתי בחיל קרבי - (לא חי"ר) שריון ועמדתי בכל המסעות של עד כ 45 ק"מ. הדבר היחיד שחשוב לדעת, שהצבא מספק נעליים מיוחדות, באישור רופא הנתפרות על פי מידת הרגל בסנדלריה צבאית. זו ביורוקרטיה להשיג זאת אך זה אפשרי (לפחות היה). היום אני בריא, מחזיק ברשיון טיס אזרחי. מי שלא מכיר לא יודע... הדבר היחיד שנשאר זה שאני מסתכל ומאבחן ברחוב, או כשעשיתי מילואים במחנות הפליטים, על ילדים ומבוגרים עם קביים שלא היה להם מזל לקבל את הטיפול הטוב. המלצות: אני משתמש בנעליים טובות אבל רגילות (hushpuppies דגם 18770) עם מדרסים. את הנעל קונים פשוט לפי הרגל הגדולה אבל מקפידים לבדוק שהן יהיו נוחות בשתי הרגליים ולא יפלו מהרגל הקטנה. אין אפשרות לקנות נעליים בלעדי... לשם כך מומלץ לוודא שבנעל שתבחרו יש את העיבוי בקצה שיתמוך אותה. כדאי גם לבדוק ישר את הגזרות הרחבות כי בגלל עקמומיות קלה ברגליים, הרגל תופסת שטח רחב יותר. זהו, שיהיה לכם
שלום לכן. אני רואה את הדאגות והחששות והריצות אז החלטתי לספר לכן את הסיפור האישי שלי. הזכרון שלי די טוב ובכל זאת קחו בחשבון ש: א. אני מסתמך על הזכרון... ב. עבר זמן רב מאז.. ג. אני לא מעודכן, אני מניח שמושגים ושיטות "קצת" השתנו מאז... אני בן 42 יליד הארץ. נולדתי עם קלאב-פוט קשה בעיקום כפות הרגליים על כל שלושת הצירים בשתי הרגליים. בבית חולים קפלן שם טופלתי בהתחלה, לא ידעו איך לטפל ופשוט שמו גבס ללא יישור הרגל אלא בצורה שתקבע את המצב הקיים. למזלי היתה מכרה שהפנתה את תשומת לב אימי שהטיפול הניתן בקפלן אינו הגיוני. אמי פנתה לקרוב משפחה, אז גם הקרובים היו רחוקים, שהיה אורטופד בן של אורטופד שבדק אותי ואכן אישר שהטיפול שגוי והפנה אותנו לד"ר צעיר אז בשם ד"ר פריד שהתמחה בנושא. לאחר מכן הוא הפך פרופסור. הוא עבד בבילינסון ובמרפאה פרטית ברוטשילד. אקדים את המאוחר ואסביר שבזכותו יש happy end והוא שהציל את רגלי... הדבר הראשון בטיפול היה לתת לרגל מנוחה. לאחר מכן הוא התחיל בתהליך של גבס (הרבה יותר עדין מבקפלן) שכל פעם יישר בקצת את הרגל. לאחר מכן עברנו למכשירים (מי שזוכר את התמונות בפרסומת של איל"ן) עד גיל 3 - את התקופה הזו אני לא זוכר אבל זוכר אותם זרוקים בארון... עד גיל 5 הייתי אצלו בביקורות. גדלתי רוב הזמן (ומיד ההסתייגות) כילד נורמלי לחלוטין. כיום יש הבדל של ס"מ וחצי-שניים בין הרגליים. המגבלה היחידה היתה שכאשר הייתי רץ ריצות מהירות בכל כוחי, כמו במשחק תופסת או שיעורי התעמלות בריצת 60 מטר הייתי נופל.באינטואיציה של ילד הבנתי שאני צריך לרוץ הכי מהר-אבל טיפה פחות... לא היתה שום בעיה ביציבות בהתחמקות ובריצה בפניות חדות כשרדפו אחרי וכד'. עכשיו להסתייגות: בגיל ההתבגרות, כשעצמות כפות הרגליים משנות את המיקום היחסי ביניהן חשתי כאבים תקופה ארוכה. כבר אושפזתי בבית חולים לצורך ניתוח. בביקורת שלפני הניתוח, הסביר הפרופ' שזוהי תופעה טבעית וחולפת מאליה ואצלי השיא כבר עבר ועדיף לא לנתח ולתת לזה לעבור מאליו. ואכן כך היה. אבל היו 3 שנים קשות שבחלקן לא הייתי מסוגל ללכת -וודאי לא להשתתף בשיעורי התעמלות. תופעת לוואי נוספת מחוסר פעילות בגיל זה היתה השמנה - איתה אני נלחם עד היום... במחשבה לאחור שיקול הדעת של הפרופ' היה מוצדק. באוניברסיטה חלקתי דירה עם מישהו שעבר את הניתוח, הסתבך, שכב חודשים ארוכים ללא תנועה. כנראה שהיתה לכך השפעה על בריאותו הנפשית, וידוע לי שהוא ניסה בתקופת הצבא להתאבד. בערך בכיתה ט'/י' הכאבים חלפו כלא היו. בצבא הייתי בחיל קרבי - (לא חי"ר) שריון ועמדתי בכל המסעות של עד כ 45 ק"מ. הדבר היחיד שחשוב לדעת, שהצבא מספק נעליים מיוחדות, באישור רופא הנתפרות על פי מידת הרגל בסנדלריה צבאית. זו ביורוקרטיה להשיג זאת אך זה אפשרי (לפחות היה). היום אני בריא, מחזיק ברשיון טיס אזרחי. מי שלא מכיר לא יודע... הדבר היחיד שנשאר זה שאני מסתכל ומאבחן ברחוב, או כשעשיתי מילואים במחנות הפליטים, על ילדים ומבוגרים עם קביים שלא היה להם מזל לקבל את הטיפול הטוב. המלצות: אני משתמש בנעליים טובות אבל רגילות (hushpuppies דגם 18770) עם מדרסים. את הנעל קונים פשוט לפי הרגל הגדולה אבל מקפידים לבדוק שהן יהיו נוחות בשתי הרגליים ולא יפלו מהרגל הקטנה. אין אפשרות לקנות נעליים בלעדי... לשם כך מומלץ לוודא שבנעל שתבחרו יש את העיבוי בקצה שיתמוך אותה. כדאי גם לבדוק ישר את הגזרות הרחבות כי בגלל עקמומיות קלה ברגליים, הרגל תופסת שטח רחב יותר. זהו, שיהיה לכם
