ילד שלי.
ילד שלי, אני רוצה לכתוב לך המון מילים, וכמעט שנשבר לי הלב מלדעת שאתה לעולם לא תקרא אותי. וגם אם תקרא אותי לבטח לא תבין, ואם תבין זה לבטח יכאב לך מדיי.. ילד שלי, אני רוצה לחבק אותך ולקחת אותך אליי. לחבק אותך בכל הכוח. להניח את הראש שלך על הכתפיים שלי, ושתבכה, ילד שלי, שתבכה את הדמעות האלה החוצה ממך, מהעיניים השוקולדיות שלך דרך הריסים הארוכים והיפים שלך עד שיפלו על החולצה שלי ויכתימו אותם במליחות עצובה. קמתי היום מאוד מוקדם בבוקר, עוד לפני בכלל שהשמש קמה והיה חשוך בחוץ, אתה בטח היית עסוק בחלומותייך או בסיוטתייך או בספירת כבשים עייפות, וכבר חשבתי עלייך, על הימים שלא ראיתי אותך ועל העיניים שלך, שמקרינות זעקה של טלה לפני שחיטה, ובא לי לזעוק כנגדם חזרה ולהגיד אל תשלח ידך אל הנער, לעקוד במקומך את עצמי כאייל תחלופי על פשעיי אחרים ועוונות- שלא אתה עשית. שראיתי אותך היום לראשונה רציתי לצעוק, לשים את הידיים על הראש בתנוחות ייאוש תהומי ולתלוש את שערותיי אחת-אחת, לא האמנתי שהעצב, הכעס, האכזבה הזאת מהעולם יכולה ליצור על פנייך זוועת רגשות כזו גדולה, הילת דיכאון שמנבילה וקומלת אחריה את כל החיוכים שפעם פיזרת ושוברת את כל הפעמונים של הצחוק שפעם השמעת.. איפה אתה ילד שלי. איפה אתה מסתתר? לאן לקחה אותך המציאות שנשמה קטנה כמו שלך לא צריכה לראות? אני רוצה למחוק לך את כל הזכרונות האלה לגרש את השדים לשבור את כל המראות. לא פלא שזרקת היום כל חפץ שניכר בדרכך, שברת 3 כסאות, פירקת שולחן ואת כל התמונות שהיו תלויות על הקיר זרקת על הריצפה, הדלת ספגה ממך אולי מליוני בעיטות, ורדיוס החמצן שמסביבך ספג כמות ניכבדת של יריקות וקללות. אני ספגתי מהלומות של שריטות ונשיכות, ובעיקר מהלומות בלב שנמזג והיה כמו הלב שלך, שנשבר - יחד עם כל החדר, כיליתָ זעמך מתוך עיניים יורקות אש חיוורת, ואני ראיתי בדמותך כמו תינוק-דרקון שמנסה לנשוף אש דרך נחיריו במאמצים שמובילים לגיצים בלבד. ילד שלי, חמוד שלי, את כל האהבה אני נותנת לך את כל מילותיי זרועותיי וליבי. קח אותם. תיקח. אתה כבר לא יכול להיות שם יותר לבד..... הבדידות הזאת שאוצרת בתוכה כל כך הרבה רגשות כואבים, כל כך הרבה מילים שבורות וצבעים שחורים. את הבדידות הזאת- ואת כל מה שבתוכה אני רוצה להוקיע מהמציאות שלך. מושיטה לך אלפי ידיים לעזרה. קח אותם. קחי אותי איתך.
ילד שלי, אני רוצה לכתוב לך המון מילים, וכמעט שנשבר לי הלב מלדעת שאתה לעולם לא תקרא אותי. וגם אם תקרא אותי לבטח לא תבין, ואם תבין זה לבטח יכאב לך מדיי.. ילד שלי, אני רוצה לחבק אותך ולקחת אותך אליי. לחבק אותך בכל הכוח. להניח את הראש שלך על הכתפיים שלי, ושתבכה, ילד שלי, שתבכה את הדמעות האלה החוצה ממך, מהעיניים השוקולדיות שלך דרך הריסים הארוכים והיפים שלך עד שיפלו על החולצה שלי ויכתימו אותם במליחות עצובה. קמתי היום מאוד מוקדם בבוקר, עוד לפני בכלל שהשמש קמה והיה חשוך בחוץ, אתה בטח היית עסוק בחלומותייך או בסיוטתייך או בספירת כבשים עייפות, וכבר חשבתי עלייך, על הימים שלא ראיתי אותך ועל העיניים שלך, שמקרינות זעקה של טלה לפני שחיטה, ובא לי לזעוק כנגדם חזרה ולהגיד אל תשלח ידך אל הנער, לעקוד במקומך את עצמי כאייל תחלופי על פשעיי אחרים ועוונות- שלא אתה עשית. שראיתי אותך היום לראשונה רציתי לצעוק, לשים את הידיים על הראש בתנוחות ייאוש תהומי ולתלוש את שערותיי אחת-אחת, לא האמנתי שהעצב, הכעס, האכזבה הזאת מהעולם יכולה ליצור על פנייך זוועת רגשות כזו גדולה, הילת דיכאון שמנבילה וקומלת אחריה את כל החיוכים שפעם פיזרת ושוברת את כל הפעמונים של הצחוק שפעם השמעת.. איפה אתה ילד שלי. איפה אתה מסתתר? לאן לקחה אותך המציאות שנשמה קטנה כמו שלך לא צריכה לראות? אני רוצה למחוק לך את כל הזכרונות האלה לגרש את השדים לשבור את כל המראות. לא פלא שזרקת היום כל חפץ שניכר בדרכך, שברת 3 כסאות, פירקת שולחן ואת כל התמונות שהיו תלויות על הקיר זרקת על הריצפה, הדלת ספגה ממך אולי מליוני בעיטות, ורדיוס החמצן שמסביבך ספג כמות ניכבדת של יריקות וקללות. אני ספגתי מהלומות של שריטות ונשיכות, ובעיקר מהלומות בלב שנמזג והיה כמו הלב שלך, שנשבר - יחד עם כל החדר, כיליתָ זעמך מתוך עיניים יורקות אש חיוורת, ואני ראיתי בדמותך כמו תינוק-דרקון שמנסה לנשוף אש דרך נחיריו במאמצים שמובילים לגיצים בלבד. ילד שלי, חמוד שלי, את כל האהבה אני נותנת לך את כל מילותיי זרועותיי וליבי. קח אותם. תיקח. אתה כבר לא יכול להיות שם יותר לבד..... הבדידות הזאת שאוצרת בתוכה כל כך הרבה רגשות כואבים, כל כך הרבה מילים שבורות וצבעים שחורים. את הבדידות הזאת- ואת כל מה שבתוכה אני רוצה להוקיע מהמציאות שלך. מושיטה לך אלפי ידיים לעזרה. קח אותם. קחי אותי איתך.
