שובו של גוי ואבוי
Well-known member
ילדוּת בשירות ההתנחלות:עבודת ילדים בבקעה
http://www.tapuz.co.il/communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=36985&msgid=55716777
http://idanlandau.com/2015/04/30/child-labour-at-the-service-of-settlements/#respond
עדות ראשונה:
"אני מרסס חומר הדברה מתרמיל גב. הבוסים שלנו אומרים לנו להיזהר, אבל לא נותנים לנו מסכות, כפפות, או לבוש אחר. היתה לי פריחה על הידיים, העיניים צרבו לי, והקאתי אחרי הריסוס. הבוסים אומרים לנו ללכת הביתה עד שנרגיש טוב יותר". (ע', בן 16, פועל בהתנחלות תומר)
על פי תקנות בטיחות בעבודה שנחקקו בישראל ב-1992, עבודה עם חומרי הדברה אסורה לילדים מתחת גיל 18. ישראל לא החילה את התקנות האלה בשטחים.
עדות שניה:
"במאי 2013 התעלפתי חמש פעמים, יום אחרי יום, בזמן שעבדתי בחממת הפלפלים. ביום הראשון הקבלן לקח אותי הביתה. כשזה קרה למחרת, הלכתי לבד. ביום השלישי שזה קרה, הלכתי הביתה ואז לבית חולים ביריחו. נתנו לי כדורים נגד כאב ראש ואמרו לי שזאת מכת חום. אחרי חמש פעמים פיטרו אותי. ביום השישי הלכתי למעסיק חדש. קיבלתי זריקות לחודש… לעזור לי עם מכת החום. הייתי מתעלף ל-2-3 דקות. כשבחוץ יש 40 מעלות, בתוך החממה זה 50 מעלות או יותר בזמן הקיץ, ואז רוב הילדים עובדים, כי אין בית ספר". (מ', בן 16, פועל במושב תומר)
על פי תקנות בטיחות בעבודה שנחקקו בישראל ב-1995, עבודה בטמפרטורה מעל 40 מעלות אסורה לילדים מתחת גיל 18. ישראל לא החילה את התקנות האלה בשטחים.
עדות שלישית:
"מי שנפצע בעבודה צריך לחכות עד סוף היום שהוואן יאסוף אותו… עובד אחד חתך את האצבע שלו בתאונה. הדביקו לו אותה חזרה ונתנו לו לחכות עד סוף יום העבודה… אם אתה נפצע, אתה לא מקבל שום משכורת על השעות שהחסרת". (ח', בן 15, פועל במושב פצאל)
על פי חוק הביטוח הלאומי, עובד שאיבד את כושר העבודה כתוצאה מתאונת עבודה, זכאי לדמי פגיעה בגובה של 75% ממשכורתו, לתקופה של עד 13 שבועות. ישראל לא החילה את חוק הביטוח הלאומי על פלסטינים בשטחים.
* * *
העדויות האלה לקוחות מדו"ח קשה לקריאה של ארגון Ripe for Abuse ,HRW (בשלים לניצול), שהתפרסם לפני כשבועיים (כאן הנוסח המלא). כצפוי, התקשורת הישראלית עברה עליו בשתיקה כמעט רועמת: איזכור יחיד בעברית היה ב-nrg, ואיזכור נוסף היה במהדורת "הארץ" באנגלית. בשני המקומות הובאה כלשונה ידיעה של סוכנות "אי-פי". אף אחד בתקשורת הישראלית לא חשב ששווה אולי לשלוח כתב לבקעה ולבדוק מיד ראשונה את הממצאים המרעישים שבדו"ח. מדובר בסך הכל בחצר האחורית שלנו, שהגויים ישחיתו עליה זמן. אנחנו בעניין של משחקי קואליציה.
גם אתרי השמאל פסחו על הדו"ח ברובם (להוציא "מחסום ווטש" ומק"י), על אף שמדובר בנושא שמתלכדות בו כל העוולות שנגדן נאבק השמאל – כיבוש, נישול קרקעות, ניצול עובדים, ובמיוחד – ניצול ילדים. הדו"ח פורש את סיפורם של מאות ילדים שמועסקים בתנאי עבדות בהתנחלויות של בקעת הירדן. הילדים פלסטינים, המעסיקים יהודים. אלה אינם רואים את אלה, בהבדל מכריע אחד: הילדים מכירים בקיומם של המעסיקים היהודים, אבל אלה אינם מכירים בקיומם של הילדים. כך מתאפשר הניצול הקיצוני שיתואר בהמשך; אוכלוסיה שקיומה מוכחש ממילא אינה נושאת בזכויות כלשהן, בריאותיות או כספיות.
הדו"ח של HRW מתבסס על ראיונות עם 38 ילדים-פועלים שמועסקים בהתנחלויות, וכן ראיונות עם בני משפחותיהם, מורים ומנהלי בתי ספר, עורכי דין ופעילים קהילתיים. הישראלי הממוצע, שלרוב אין לו מושג על הדברים שמתרחשים בשמו בבקעת הירדן, ממילא יסרב לדון בממצאי הדו"ח הזה ויפטור אותו כעוד נדבך בתעמולה אנטישמית; אדם כזה מוטב גם שלא יגיב כאן (אך נזכור תמיד בזכות מי ומה הוא יכול להתבוסס בבורותו). מי שבכל זאת מתעניין במציאות החיים הזאת של אלפי משפחות בבקעת הירדן, יכול ללמוד עוד. למשל, שנושא ההעסקה הנצלנית של ילדים בעבודות חקלאיות מפרכות וגם מסוכנות בהתנחלויות הבקעה נחקר וסוקר בשנים האחרונות – הכל באנגלית – לא מעט. הנה דו"ח של מרכז הפיתוח הפלסטיני "מעאן" משנת 2013, כתבה של דליה חתוכה באל-ג'זירה מאותה שנה, תחקיר נרחב של מאט סורוסקו ב-World Policy Institute, על הכפר זבידאת שעשרות מתושביו וילדיו עובדים בהתנחלות ארגמן, וכתבה של דינה אלמוטי ב"דיילי ביסט". בסרטון הבא מתראיינים ילדים-פועלים, הוריהם ואנשי חינוך, ומתארים את הרקע הכלכלי הקשה, כמו גם רפיונה של מערכת החינוך, שעל הרקע שלהם צמחה התופעה.
כל הדיווחים האלה מלווים בעבודת שטח וראיונות שאין כמעט למצוא בתקשורת הישראלית. גם דו"ח HRW, שהושתק בישראל, קיבל כיסוי ב"טלגרף", "ניו-יורק טיימס", "וושינגטון פוסט", ועוד. הישראלים יודעים על המתרחש בחצר האחורית שלהם פחות ממה שיודע צרכן התקשורת בעולם. למשמעות של הנקודה הזאת אחזור בסוף הדברים.
השיטה
http://www.tapuz.co.il/communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=36985&msgid=55716777
http://idanlandau.com/2015/04/30/child-labour-at-the-service-of-settlements/#respond
עדות ראשונה:
"אני מרסס חומר הדברה מתרמיל גב. הבוסים שלנו אומרים לנו להיזהר, אבל לא נותנים לנו מסכות, כפפות, או לבוש אחר. היתה לי פריחה על הידיים, העיניים צרבו לי, והקאתי אחרי הריסוס. הבוסים אומרים לנו ללכת הביתה עד שנרגיש טוב יותר". (ע', בן 16, פועל בהתנחלות תומר)
על פי תקנות בטיחות בעבודה שנחקקו בישראל ב-1992, עבודה עם חומרי הדברה אסורה לילדים מתחת גיל 18. ישראל לא החילה את התקנות האלה בשטחים.
עדות שניה:
"במאי 2013 התעלפתי חמש פעמים, יום אחרי יום, בזמן שעבדתי בחממת הפלפלים. ביום הראשון הקבלן לקח אותי הביתה. כשזה קרה למחרת, הלכתי לבד. ביום השלישי שזה קרה, הלכתי הביתה ואז לבית חולים ביריחו. נתנו לי כדורים נגד כאב ראש ואמרו לי שזאת מכת חום. אחרי חמש פעמים פיטרו אותי. ביום השישי הלכתי למעסיק חדש. קיבלתי זריקות לחודש… לעזור לי עם מכת החום. הייתי מתעלף ל-2-3 דקות. כשבחוץ יש 40 מעלות, בתוך החממה זה 50 מעלות או יותר בזמן הקיץ, ואז רוב הילדים עובדים, כי אין בית ספר". (מ', בן 16, פועל במושב תומר)
על פי תקנות בטיחות בעבודה שנחקקו בישראל ב-1995, עבודה בטמפרטורה מעל 40 מעלות אסורה לילדים מתחת גיל 18. ישראל לא החילה את התקנות האלה בשטחים.
עדות שלישית:
"מי שנפצע בעבודה צריך לחכות עד סוף היום שהוואן יאסוף אותו… עובד אחד חתך את האצבע שלו בתאונה. הדביקו לו אותה חזרה ונתנו לו לחכות עד סוף יום העבודה… אם אתה נפצע, אתה לא מקבל שום משכורת על השעות שהחסרת". (ח', בן 15, פועל במושב פצאל)
על פי חוק הביטוח הלאומי, עובד שאיבד את כושר העבודה כתוצאה מתאונת עבודה, זכאי לדמי פגיעה בגובה של 75% ממשכורתו, לתקופה של עד 13 שבועות. ישראל לא החילה את חוק הביטוח הלאומי על פלסטינים בשטחים.
* * *
העדויות האלה לקוחות מדו"ח קשה לקריאה של ארגון Ripe for Abuse ,HRW (בשלים לניצול), שהתפרסם לפני כשבועיים (כאן הנוסח המלא). כצפוי, התקשורת הישראלית עברה עליו בשתיקה כמעט רועמת: איזכור יחיד בעברית היה ב-nrg, ואיזכור נוסף היה במהדורת "הארץ" באנגלית. בשני המקומות הובאה כלשונה ידיעה של סוכנות "אי-פי". אף אחד בתקשורת הישראלית לא חשב ששווה אולי לשלוח כתב לבקעה ולבדוק מיד ראשונה את הממצאים המרעישים שבדו"ח. מדובר בסך הכל בחצר האחורית שלנו, שהגויים ישחיתו עליה זמן. אנחנו בעניין של משחקי קואליציה.
גם אתרי השמאל פסחו על הדו"ח ברובם (להוציא "מחסום ווטש" ומק"י), על אף שמדובר בנושא שמתלכדות בו כל העוולות שנגדן נאבק השמאל – כיבוש, נישול קרקעות, ניצול עובדים, ובמיוחד – ניצול ילדים. הדו"ח פורש את סיפורם של מאות ילדים שמועסקים בתנאי עבדות בהתנחלויות של בקעת הירדן. הילדים פלסטינים, המעסיקים יהודים. אלה אינם רואים את אלה, בהבדל מכריע אחד: הילדים מכירים בקיומם של המעסיקים היהודים, אבל אלה אינם מכירים בקיומם של הילדים. כך מתאפשר הניצול הקיצוני שיתואר בהמשך; אוכלוסיה שקיומה מוכחש ממילא אינה נושאת בזכויות כלשהן, בריאותיות או כספיות.
הדו"ח של HRW מתבסס על ראיונות עם 38 ילדים-פועלים שמועסקים בהתנחלויות, וכן ראיונות עם בני משפחותיהם, מורים ומנהלי בתי ספר, עורכי דין ופעילים קהילתיים. הישראלי הממוצע, שלרוב אין לו מושג על הדברים שמתרחשים בשמו בבקעת הירדן, ממילא יסרב לדון בממצאי הדו"ח הזה ויפטור אותו כעוד נדבך בתעמולה אנטישמית; אדם כזה מוטב גם שלא יגיב כאן (אך נזכור תמיד בזכות מי ומה הוא יכול להתבוסס בבורותו). מי שבכל זאת מתעניין במציאות החיים הזאת של אלפי משפחות בבקעת הירדן, יכול ללמוד עוד. למשל, שנושא ההעסקה הנצלנית של ילדים בעבודות חקלאיות מפרכות וגם מסוכנות בהתנחלויות הבקעה נחקר וסוקר בשנים האחרונות – הכל באנגלית – לא מעט. הנה דו"ח של מרכז הפיתוח הפלסטיני "מעאן" משנת 2013, כתבה של דליה חתוכה באל-ג'זירה מאותה שנה, תחקיר נרחב של מאט סורוסקו ב-World Policy Institute, על הכפר זבידאת שעשרות מתושביו וילדיו עובדים בהתנחלות ארגמן, וכתבה של דינה אלמוטי ב"דיילי ביסט". בסרטון הבא מתראיינים ילדים-פועלים, הוריהם ואנשי חינוך, ומתארים את הרקע הכלכלי הקשה, כמו גם רפיונה של מערכת החינוך, שעל הרקע שלהם צמחה התופעה.
כל הדיווחים האלה מלווים בעבודת שטח וראיונות שאין כמעט למצוא בתקשורת הישראלית. גם דו"ח HRW, שהושתק בישראל, קיבל כיסוי ב"טלגרף", "ניו-יורק טיימס", "וושינגטון פוסט", ועוד. הישראלים יודעים על המתרחש בחצר האחורית שלהם פחות ממה שיודע צרכן התקשורת בעולם. למשמעות של הנקודה הזאת אחזור בסוף הדברים.
השיטה