ים של אהבה- ארוך.
החושך כבר מכה את הגלים וקולך נשמע בראשי, כאילו ברקע, משתלב יפה עם קול הים. שעות עוברות ועדיין יושבת באותו מקום, בו הנחת את ראשך בפעם האחרונה לפני שאמרת שלום ונעלמת לבלי שוב. הגוף מצטמרר לרגעים מהקור שמפיקה הרוח העזה אך הלב בפנים חם ומחמם גם את הגוף. קול מסתורי מהדהד לו מבין הגלים הסוערים, כמעט כמו הלב, כמו קורא לי אלייך. רק לפני שעות מספר עוד ישבנו כאן את ואני, כמעט באותה צורה שבה אני יושבת כעת והנה אני לבדי חושבת ונותנת לאווירה לעשות את שלה. קרני השמש העולות ראשונות, מזכירות לי שיום חדש התחיל. גם השרירים הכואבים מישיבה ממושכת באותה התנוחה מזכירים לי שהלכת לפני שעות רבות וכדאי להזיז אותם קצת לפני שתאבד התחושה לגמרי. מלטפת ברוך מילים של אהבה שנרשמו לפני זמן קצר על נייר ורוד. תמיד היית קצת ילדותית. התלהבתי מזה בהתחלה. עכשיו זה כבר לא מלהיב. מקמטת את המכתב המתוק הזה וזורקת לים, מאחלת תוך כדי כך "בתאבון" לדגים שימצאו אותו. מה את אומרת עכשיו, מלאך בדימוס שלי? שואלת את השאלה והיא מצדה נותרת באוויר ללא מענה. תוהה לעצמי מה מעשייך בשעה מוקדמת זו של הבוקר. האם את ישנה עכשיו, ספונה בין השמיכות במיטתך הרכה, שאותה למדתי להכיר היטב, או שכמוני את נודדת ערה עם המחשבות, הרחק מביתך החמים. אנשי ריצת הבוקר מתחילים להגיע. אנשים אחרים מתחילים ללכת. כולם כאחד מסתכלים עלי במבט קצת מוזר, תוהים לעצמם מה מעשיה של בחורה כמוני על החוף בשעה זו, שהרי הייתי אמורה רק להתעורר עכשיו, והנה אני ערה לגמרי כבר ממזמן. הכאב ברגליי מכריח אותי לקום, לאסוף את חפצי המועטים ולהתחיל ללכת. רגלי נושאות אותי למקום אחד ומחשבותי למקום אחר. מחשבות רבות על הים, שהביא אותך אלי ולבסוף גם לקח אותך ממני. שם, בנקודה ההיא שישבתי בה שעות אין ספור, היתה הפגישה האחרונה שלנו. כשפקחתי את עיני אחרי שינה ממושכת, מקומך היה ריק. רק חול ומכתב אחד בודד היו שם. מכתב שאותו קראתי בעיניים דומעות. אז מה את אומרת, מלאך בדימוס שלי, היית שולחת לי את המכתב גם אם לא היינו נפגשות היום כאן? גם שאלה זו נותרה באוויר, ללא מענה. רק יכולתי לנחש את התשובה. כמובן שהיית שולחת את המכתב הזה. סודך היה שמור עמך זמן מה. רק עכשיו מצאת לנכון לגלות לי אותו. הכעס שהצטבר בי הוצא על ידי בעיטה חזקה במיוחד בחול הרך, שהתפזר בתגובה לכל הכיוונים האפשריים, בין היתר לתוך עיני, שמייד התמלאו בדמעות. את התחנה הקרובה מצאתי בקושי רב. מבלי לדעת האם כבר התחילו האוטובוסים התיישבתי על הספסל הפנוי והמשכתי לתת דרור לזכרונות. כמו בסרט נע עברה בראשי משך התקופה איתך. הנה הנשיקה הראשונה, הרומנטית, שלאחריה בפעם הראשונה אמרת שאת אוהבת אותי. והאם רק אני זוכרת את הבילוי ההוא בפארק, כשלא היה לנו אכפת שכולם מסתכלים, או שגם את זוכרת? והפעם הראשונה. המופלאה ההיא, שבה הצלחנו שתינו להתגבר על חוסר הניסיון שלנו. רעש האוטובוסים ממלא את האוויר ומחזיר אותי למציאות. האוטובוס הראשון לכיוון הנכון מחזיר אותי הביתה עם הגעגועים, הזכרונות, ובלעדייך.
החושך כבר מכה את הגלים וקולך נשמע בראשי, כאילו ברקע, משתלב יפה עם קול הים. שעות עוברות ועדיין יושבת באותו מקום, בו הנחת את ראשך בפעם האחרונה לפני שאמרת שלום ונעלמת לבלי שוב. הגוף מצטמרר לרגעים מהקור שמפיקה הרוח העזה אך הלב בפנים חם ומחמם גם את הגוף. קול מסתורי מהדהד לו מבין הגלים הסוערים, כמעט כמו הלב, כמו קורא לי אלייך. רק לפני שעות מספר עוד ישבנו כאן את ואני, כמעט באותה צורה שבה אני יושבת כעת והנה אני לבדי חושבת ונותנת לאווירה לעשות את שלה. קרני השמש העולות ראשונות, מזכירות לי שיום חדש התחיל. גם השרירים הכואבים מישיבה ממושכת באותה התנוחה מזכירים לי שהלכת לפני שעות רבות וכדאי להזיז אותם קצת לפני שתאבד התחושה לגמרי. מלטפת ברוך מילים של אהבה שנרשמו לפני זמן קצר על נייר ורוד. תמיד היית קצת ילדותית. התלהבתי מזה בהתחלה. עכשיו זה כבר לא מלהיב. מקמטת את המכתב המתוק הזה וזורקת לים, מאחלת תוך כדי כך "בתאבון" לדגים שימצאו אותו. מה את אומרת עכשיו, מלאך בדימוס שלי? שואלת את השאלה והיא מצדה נותרת באוויר ללא מענה. תוהה לעצמי מה מעשייך בשעה מוקדמת זו של הבוקר. האם את ישנה עכשיו, ספונה בין השמיכות במיטתך הרכה, שאותה למדתי להכיר היטב, או שכמוני את נודדת ערה עם המחשבות, הרחק מביתך החמים. אנשי ריצת הבוקר מתחילים להגיע. אנשים אחרים מתחילים ללכת. כולם כאחד מסתכלים עלי במבט קצת מוזר, תוהים לעצמם מה מעשיה של בחורה כמוני על החוף בשעה זו, שהרי הייתי אמורה רק להתעורר עכשיו, והנה אני ערה לגמרי כבר ממזמן. הכאב ברגליי מכריח אותי לקום, לאסוף את חפצי המועטים ולהתחיל ללכת. רגלי נושאות אותי למקום אחד ומחשבותי למקום אחר. מחשבות רבות על הים, שהביא אותך אלי ולבסוף גם לקח אותך ממני. שם, בנקודה ההיא שישבתי בה שעות אין ספור, היתה הפגישה האחרונה שלנו. כשפקחתי את עיני אחרי שינה ממושכת, מקומך היה ריק. רק חול ומכתב אחד בודד היו שם. מכתב שאותו קראתי בעיניים דומעות. אז מה את אומרת, מלאך בדימוס שלי, היית שולחת לי את המכתב גם אם לא היינו נפגשות היום כאן? גם שאלה זו נותרה באוויר, ללא מענה. רק יכולתי לנחש את התשובה. כמובן שהיית שולחת את המכתב הזה. סודך היה שמור עמך זמן מה. רק עכשיו מצאת לנכון לגלות לי אותו. הכעס שהצטבר בי הוצא על ידי בעיטה חזקה במיוחד בחול הרך, שהתפזר בתגובה לכל הכיוונים האפשריים, בין היתר לתוך עיני, שמייד התמלאו בדמעות. את התחנה הקרובה מצאתי בקושי רב. מבלי לדעת האם כבר התחילו האוטובוסים התיישבתי על הספסל הפנוי והמשכתי לתת דרור לזכרונות. כמו בסרט נע עברה בראשי משך התקופה איתך. הנה הנשיקה הראשונה, הרומנטית, שלאחריה בפעם הראשונה אמרת שאת אוהבת אותי. והאם רק אני זוכרת את הבילוי ההוא בפארק, כשלא היה לנו אכפת שכולם מסתכלים, או שגם את זוכרת? והפעם הראשונה. המופלאה ההיא, שבה הצלחנו שתינו להתגבר על חוסר הניסיון שלנו. רעש האוטובוסים ממלא את האוויר ומחזיר אותי למציאות. האוטובוס הראשון לכיוון הנכון מחזיר אותי הביתה עם הגעגועים, הזכרונות, ובלעדייך.
