ים של דמעות

[נדב143]

"ים של דמעות", שר הזמר זוהר ארגוב, במקלט הרדיו במכוניתי.
אני מאזין לשיר המתנגן ולשדרן המדבר בקולו הרדיופוני, מזכיר למאזינים, שחלפו שלושים וארבע שנים מאז מותו של הזמר.
"לפני שלושים וארבע שנים, איפה הייתי?", אני מנסה לזכור.
"כן. זוכר. חייל מילואים בתעסוקה מבצעית, ממלא 4 שעות שמירה, על גג בניין כלא אָנְסָר' בכפר דָהָרִיָה, בדרך לחברון, חמוש בנשק, מהלך הלוך ושוב על גג הבניין.
רשת מתכת, פרושה על גג חצר הכלא משמשת תקרה, דרכה אני צוֹפֶה באסירים המסתובבים למטה בחצר. פוסע בשולי הגג, מאזין לחדשות באוזניית הרדיו טרנזיסטור הצָפוּן בכיס מעילי, טרנזיזטור זעיר המלווה אותי תדיר בצאתי לשרות מילואים.
מאזין תוך צעידה על גג בניין הכלא, לקריאן המודיע על מותו של זוהר ארגוב.

מים רבים זרמו בירדן מאז אותו יום, שנת שמונים ושבע, על גג כלא אנסר.
סתווים דוממים יותר מאביבים זוהרים, חלפו ועמן המלחמות ומלחמות ההתשה הממושכות שפקדו את הארץ.
אני חושב גם על אותן שנים ארוכות מאחורי שעריו של המפעל - מפעל שביסס את חיי.
כלוא מאחוריהם מבוקר עד ערב, וכשנפתחו השערים חצינו אותם בהקלה גדולה.

עתה אחרי שלושים וארבע שנים מאז שהקרייאן הודיע על מותו של זוהר, אני מהרהר, אילו ניתנו לי לחזור שלושים וארבע שנים חזרה, האם הייתי מסכים לקחת אותן?
וחשבתי על הילד שעלה לארץ, בשנות החמישים המוקדמות, עם 'עלית הנוער', וגדל בקיבוץ הטוב והצנוע שעיצב את אישיותו וצייד אותו בחוסן לצלוח את מהמורות החיים שנקרו בתחנות חייו, האם כעת בסתו ימיי המוארים, שנֵטֶל החיים הִרְפָה ממני, וחדווה ענוגה מחבקת עתותיי, לגעת בפניה היפות של היצירה המנחמת, האם הייתי לוקח את השנים הללו בחזרה? לא. לא הייתי לוקח.