ממתיק סוד1
New member
ימיה של המדינה הזאת ספורים ../images/Emo201.gif
לצערי כפי שזה הולך ומסתמן היום, ימיה של המדינה הזאת ספורים ושעון החול שלה החל להתרוקן... והגיע הזמן שכל אחד מאיתנו יתחיל לעשות חשבון נפש. למרות מה שכולם חושבים, זה לא החל באיראן או בהקמתה כורים אטומיים והתחמשותה בנשק גרעיני, זה החל הרבה לפני כן, זה החל כשהמדינה שלנו החלה להזניח ולהתנער מאחריותה ומחובותיה כמדינה כלפי אזרחיה. זה החל בכך שהמדינה הזאת שלנו הפכה אט אט ל"מדינה לעשירים בלבד", שבה כל מי שאין לו כסף או שאינו מרוויח את הסכום הנכון, המדינה הזאת בכלל לא סופרת אותו. ואם זה נכים, חולים, מוגבלים או סתם קשישים, אז המצב אפילו הרבה יותר גרוע, כי את האנשים הללו המדינה שלנו פשוט משליכה לכלבים, כאילו שהיו שאריות בשר ועצמות שיש צורך עז להיפטר מהם, וכמה שיותר מהר יותר טוב. היום לא נמצא רבים בקרב העם הזה שיגידו את המשפט האלמותי "טוב למות בעד ארצנו", כי היום אף אחד לא חושב כך, מעטים האנשים שחושבים שהמדינה הזאת וההגנה עליה שווים את חייהם או את חיי ילדיהם, ובצדק. יש לנו מדינה כל כך קטנה וכל כך הרבה רוע יש בה, כאילו שכל הרוע שבעולם התנקז לתוך המדינה שלנו, ואנחנו אימצנו את הרוע הזה לתוכנו, אולי כי היינו זקוקים למעט רוע בכדי לצאת מהשיגרה או בכדי שיזכיר לנו את הטוב שלקחנו כמובן מאליו, והיינו זקוקים לתזכורת שתזכיר לנו אותו. כי אני לא יודע אם שמתם לב, אך זו עובדה שרק מתי שרע לנו בני האדם, אנחנו נזכרים בטוב, כשטוב לנו, אנחנו מתייחסים לזה כאל מובן מאליו ואיננו מייחסים לזה כל חשיבות. כך שייתכן מאוד שאימצנו לתוכנו את הרוע הזה רק בכדי שיזכיר לנו מהו הטוב, בדיוק כפי שהאור זקוק לחושך כדי להתקיים, ייתכן מאוד שהטוב זקוק לרוע כדי שיזכרו אותו ושלא יקחו אותו כמובן מאליו, שכן על פי התפיסה הזאת אם לא יהיה רוע לא יהיה גם טוב, שכן מהו הטוב בעצם? אם לא ההיפך מהרוע... רק שהגזמנו, הלכנו רחוק מדי, הרוע שאימצנו לתוכנו נהפך לשיגרת חיינו והיום לצערי אין מקום במדינה שהרוע הזה אינו חקוק בו עמוק, כאילו נצרב בתוכנו והפך לחלק בלתי נפרד מאיתנו ומהעם שלנו. אך מה שמפחיד אותי הרבה יותר מהרוע, זו האדישות, האדישות של אנשים טובים כלפי הרוע והאי צדק שהם רואים ונתקלים בהם בחיי היום יום, כאילו שהרוע והאי צדק הללו אינם שייכים להם, כי אין הם נוגעים להם אישית, כך שהם נותנים להם פשוט לחלוף על ידם ויוצרים מסביבם בועה, כאילו היו שייכים לעולם אחר ולא למציאות שבה הם חיים. וכך נוצרה לה סינתזה מסוכנת ביותר המזינה את עצמה בכל פעם מחדש וזה הפך למעגל סגור שממנו אין כל מוצא. כי רוע לא יכול להמשיך ולהתקיים לאורך זמן במקום שאין בו אדישות, האדישות היא זו שמזינה את הרוע, כמו גם את השחיתות והאכזריות, שהינם חלקים בלתי נפרדים מהרוע, בדיוק כפי ששמן מזין את המדורה במקום לכבותה. על כן בכל מקום שיש בו אדישות יימצא גם הרוע. האדישות היא אם כל הצרות, הרבה יותר מהרוע, הרבה יותר מהשחיתות ואפילו הרבה יותר מהאכזריות. האדישות היא זו הנותנת בידם של אנשים רעים את הגושפנקא להמשיך ולעשות רע. וזה מה שהכי גרוע במדינה שלנו, שלאף אחד בה כבר לא איכפת, אנשים במדינה הזאת, כולל אגב אנשים טובים, נהפכו לאפאטים, האדישות פשטה בכל חלקה טובה כאן וכל מה שאינו נוגע לך אישית כאילו ואינו קיים. האפאטיות הזאת היא הדבר הכי מסוכן שיכול לקרות למדינה דמוקרטית. תמיד כשמדברים על קפיטליזם, האנשים שתומכים בשיטה הזאת ושמצדיקים אותה, טוענים להגנתם שהשיטה הקפיטליסטית הותאמה במיוחד לטבע האדם ושאף שיטה מלבדה אינה מתאימה לו. אך מהו בעצם טבע האדם? האם האדם הוא רע מיסודו? האם הוא מטריאליסטי בלבד ואין בו טיפה של רגש ורוחניות? שלא לדבר על מצפון... לא, אני מסרב לחשוב כך, אני מאמין שבכל אחד מאיתנו בני האדם יש גם טוב וגם רע, רק שישנם בני אדם שאצלם הטוב גובר על הרע וישנם בני אדם שההיפך הוא הנכון אצלם, אך בכולנו יש גם טוב וגם רע, וזה תלוי רק בנו איזה מהשניים יהיה הדומיננטי שבהם. זה כלל לא חשוב באיזו משפחה נולדנו, שהרי אף אחד מאיתנו לא בחר היכן יוולד, למעשה אף אחד מאיתנו לא בוחר אם בכלל יוולד, אלה דברים שאינם תלויים בנו. אך מהרגע שהאדם יוצא מתחת לכנפי הוריו, הכל תלוי בו, מי הוא יהיה כאדם? מה תהיה השקפת עולמו? האם הוא יהיה בן אדם או סתם עוד חיית טרף שמסתובבת על פני האדמה? זה לא תלוי בהורים שלנו, זה לא תלוי בסביבה שבה אנו נולדים או ברמת החיים, ולמרות מה שטועים לחשוב, זה אפילו לא תלוי במקום הלימודים או ברמה שבה נלמד. לא ולא, זה תלוי אך ורק בנו ולא באיש מלבדנו, אם נבחר להיות בני אדם או חיות טרף...
לצערי כפי שזה הולך ומסתמן היום, ימיה של המדינה הזאת ספורים ושעון החול שלה החל להתרוקן... והגיע הזמן שכל אחד מאיתנו יתחיל לעשות חשבון נפש. למרות מה שכולם חושבים, זה לא החל באיראן או בהקמתה כורים אטומיים והתחמשותה בנשק גרעיני, זה החל הרבה לפני כן, זה החל כשהמדינה שלנו החלה להזניח ולהתנער מאחריותה ומחובותיה כמדינה כלפי אזרחיה. זה החל בכך שהמדינה הזאת שלנו הפכה אט אט ל"מדינה לעשירים בלבד", שבה כל מי שאין לו כסף או שאינו מרוויח את הסכום הנכון, המדינה הזאת בכלל לא סופרת אותו. ואם זה נכים, חולים, מוגבלים או סתם קשישים, אז המצב אפילו הרבה יותר גרוע, כי את האנשים הללו המדינה שלנו פשוט משליכה לכלבים, כאילו שהיו שאריות בשר ועצמות שיש צורך עז להיפטר מהם, וכמה שיותר מהר יותר טוב. היום לא נמצא רבים בקרב העם הזה שיגידו את המשפט האלמותי "טוב למות בעד ארצנו", כי היום אף אחד לא חושב כך, מעטים האנשים שחושבים שהמדינה הזאת וההגנה עליה שווים את חייהם או את חיי ילדיהם, ובצדק. יש לנו מדינה כל כך קטנה וכל כך הרבה רוע יש בה, כאילו שכל הרוע שבעולם התנקז לתוך המדינה שלנו, ואנחנו אימצנו את הרוע הזה לתוכנו, אולי כי היינו זקוקים למעט רוע בכדי לצאת מהשיגרה או בכדי שיזכיר לנו את הטוב שלקחנו כמובן מאליו, והיינו זקוקים לתזכורת שתזכיר לנו אותו. כי אני לא יודע אם שמתם לב, אך זו עובדה שרק מתי שרע לנו בני האדם, אנחנו נזכרים בטוב, כשטוב לנו, אנחנו מתייחסים לזה כאל מובן מאליו ואיננו מייחסים לזה כל חשיבות. כך שייתכן מאוד שאימצנו לתוכנו את הרוע הזה רק בכדי שיזכיר לנו מהו הטוב, בדיוק כפי שהאור זקוק לחושך כדי להתקיים, ייתכן מאוד שהטוב זקוק לרוע כדי שיזכרו אותו ושלא יקחו אותו כמובן מאליו, שכן על פי התפיסה הזאת אם לא יהיה רוע לא יהיה גם טוב, שכן מהו הטוב בעצם? אם לא ההיפך מהרוע... רק שהגזמנו, הלכנו רחוק מדי, הרוע שאימצנו לתוכנו נהפך לשיגרת חיינו והיום לצערי אין מקום במדינה שהרוע הזה אינו חקוק בו עמוק, כאילו נצרב בתוכנו והפך לחלק בלתי נפרד מאיתנו ומהעם שלנו. אך מה שמפחיד אותי הרבה יותר מהרוע, זו האדישות, האדישות של אנשים טובים כלפי הרוע והאי צדק שהם רואים ונתקלים בהם בחיי היום יום, כאילו שהרוע והאי צדק הללו אינם שייכים להם, כי אין הם נוגעים להם אישית, כך שהם נותנים להם פשוט לחלוף על ידם ויוצרים מסביבם בועה, כאילו היו שייכים לעולם אחר ולא למציאות שבה הם חיים. וכך נוצרה לה סינתזה מסוכנת ביותר המזינה את עצמה בכל פעם מחדש וזה הפך למעגל סגור שממנו אין כל מוצא. כי רוע לא יכול להמשיך ולהתקיים לאורך זמן במקום שאין בו אדישות, האדישות היא זו שמזינה את הרוע, כמו גם את השחיתות והאכזריות, שהינם חלקים בלתי נפרדים מהרוע, בדיוק כפי ששמן מזין את המדורה במקום לכבותה. על כן בכל מקום שיש בו אדישות יימצא גם הרוע. האדישות היא אם כל הצרות, הרבה יותר מהרוע, הרבה יותר מהשחיתות ואפילו הרבה יותר מהאכזריות. האדישות היא זו הנותנת בידם של אנשים רעים את הגושפנקא להמשיך ולעשות רע. וזה מה שהכי גרוע במדינה שלנו, שלאף אחד בה כבר לא איכפת, אנשים במדינה הזאת, כולל אגב אנשים טובים, נהפכו לאפאטים, האדישות פשטה בכל חלקה טובה כאן וכל מה שאינו נוגע לך אישית כאילו ואינו קיים. האפאטיות הזאת היא הדבר הכי מסוכן שיכול לקרות למדינה דמוקרטית. תמיד כשמדברים על קפיטליזם, האנשים שתומכים בשיטה הזאת ושמצדיקים אותה, טוענים להגנתם שהשיטה הקפיטליסטית הותאמה במיוחד לטבע האדם ושאף שיטה מלבדה אינה מתאימה לו. אך מהו בעצם טבע האדם? האם האדם הוא רע מיסודו? האם הוא מטריאליסטי בלבד ואין בו טיפה של רגש ורוחניות? שלא לדבר על מצפון... לא, אני מסרב לחשוב כך, אני מאמין שבכל אחד מאיתנו בני האדם יש גם טוב וגם רע, רק שישנם בני אדם שאצלם הטוב גובר על הרע וישנם בני אדם שההיפך הוא הנכון אצלם, אך בכולנו יש גם טוב וגם רע, וזה תלוי רק בנו איזה מהשניים יהיה הדומיננטי שבהם. זה כלל לא חשוב באיזו משפחה נולדנו, שהרי אף אחד מאיתנו לא בחר היכן יוולד, למעשה אף אחד מאיתנו לא בוחר אם בכלל יוולד, אלה דברים שאינם תלויים בנו. אך מהרגע שהאדם יוצא מתחת לכנפי הוריו, הכל תלוי בו, מי הוא יהיה כאדם? מה תהיה השקפת עולמו? האם הוא יהיה בן אדם או סתם עוד חיית טרף שמסתובבת על פני האדמה? זה לא תלוי בהורים שלנו, זה לא תלוי בסביבה שבה אנו נולדים או ברמת החיים, ולמרות מה שטועים לחשוב, זה אפילו לא תלוי במקום הלימודים או ברמה שבה נלמד. לא ולא, זה תלוי אך ורק בנו ולא באיש מלבדנו, אם נבחר להיות בני אדם או חיות טרף...